הרחקת יונים

(הטקסט המקראי: שמות ב)

מדי פעם פולט המדבר איזה זר אל שפת הבאר. הוא שותה, ואוכל, ושוכב בצל עצי התמר, וממלא את כליו והולך לדרכו. אבל באותו היום פלט המדבר זר חסר דרך. רק מעט מעברו עוד נשאר עליו, באמרות הרקומות של בלואיו, בסנדליו. חרפושיות טורקיז, כמו חרדוני אביב על סלעי הגרניט. והיא ראתה, וידעה. מי שנולד על גדות היאור לא ירווה מבאר מדין. ידעה גם שאסור לערבב צמר ופשתים, גלימת ארגמן מלך אסור ברהטים. 

שחיוכו יעבור עלייך כמו מים על סלעי חרסית. שיאכל וילך. אל תהיי טיפשה. תראי אותו, העיניים שלו עוברות מעלייך מערבה. ככה לחשה, אבל משהו עתיק ודחוס שהיה כלוא מאחורי הצלעות כבר פרפר והסתנן ויצא באוושה יבשה ועף מסונוור באוויר המדבר. זמן רב מאוד עמל הסופר ליאופולדו רלון על סיפור ששיאו מאבק בין כלב עירוני שמגיע אל הכפר לבין קיפוד. אחרי מחקר ממושך על חיי הכלב וחיי הכפר, ולאחר שכלול ופיתוח הדקדוק והניסוח, ולאחר שכבר מילא למעלה ממאה שלושים ושניים עמודים בכתב ידו, החליט ליאופולדו שהקיצור עדיף, וכתב כך: "כלב טוב היה. קטן, עליז. יום אחד מצא עצמו בסביבה זרה: בכפר. בבוקר כלשהו, קיפוד אחד...". ואז הניח את העט ופנה לחקור את חיי הקיפוד. כולל נסיעה לכפר לצורכי מחקר. (ככל הידוע לנו, ואין לנו שום דרך לברר, מאז ועד היום לא פרסם רלון ולו סיפור אחד, לא כל שכן את אותו האפוס קצר היריעה על אודות הכלב והקיפוד.) 

אז משהו כלוא היה. דחוס, עתיק. ויום אחד יצא. וכשהקדימו לשוב אביה שאל, והפה שלה נפתח להשיב רק דבר של מה בכך, להשיב את הזר למדבר, נפתח רק כדי סדק צר, ובבת אחת התפרצה ועפה מתוכו להקת יוני סלע והגתה "איש מצרי" והמתה "הצילנו מיד הרועים" ובמשק אלפי כנפיים "גם דלֹה דלה לנו וישק את הצאן". והוא נשאר, הזר המושיע, בביתה במדין, ומצא בו באר להשתקף בה ואוהל לאכול בו לחם ורחם לגדל בו ילד. וערב ערב הוא נרדם בדממה, סנדליו לרגליו, ובבוקר בבוקר הוא קם בדממה, לנהוג את הצאן אחר המדבר. 

וילד נולד לו, והוא קרא לו גרשם. גרשם הוא קרא לו, וכל יוניה יוני אלם רחוקים נחבטו אל הצוקים ונשרו בזו אחר זו אל הוואדי. "גרשם", היא תקרא לו (לבוא לאכול, להתרחק משפת הבאר, לתת חיבוק לאימא) והוא יפנה אליה ובפניו עורפו של אביו, שעמד שם, במקלו ובסנדליו ובקול דמי אֶחיו, בלב האוהל שלה, מול ירכיה, בהה בתינוק הכחול הבוקע, ואמר "גר", ואמר "נכריה", ואמר "הייתי" עוד כשהיה. 

בקיץ אחד, במלון באילת, המשכתי עוד קצת במסדרון, עד דלת הזכוכית שבקצהו, פתח מדרגות החירום שמחוץ לבניין. מעברה השני היו הרבה מאוד גוזלי יונים מתים מוטלים בסתר מדרגות הבטון. וברקע ים והרי אדום ושמים כחולים. מהר הסתובבתי והלכתי ובכל פעם שעברתי במסדרון העפתי מבט חטוף מאוד כמו מבין האצבעות כי לא וכן רוצים לראות כי פגר של ציפור תמיד ועד היום מבהיל קצת את הלב. אולי עוד מאז גיל חמש לפחות, בימים הראשונים בחוקוק, כשהייתה יונה מתה תקועה אי שם בין הרעפים לרשת, בגג של המרפסת. ונתנו לי שקית אטומה לזרוק לפח הגדול ואחר כך הבנתי שהייתה בה היונה המתה ושאני לקחתי אותה ככה איתי קרוב, אמנם בשקית אבל ממש איתי, ממש כמעט בידיים שלי, את היונה המתה שהסריחה מהגג. 

ועד ששַלֵּחַ יְשַלַּח אותה האם על הבנים, היא תלך איתו בשליחותו, בלכתו בדרך. יחפה היא תלך, כמותו. יחפה היא תדרוך על מרבד קשׂוות דקות, ציפורני אלים אכולות חול ורוח, קעריות עפר. והן יהיו לה אבן מאבני המדבר.

חוחים הם לפעמים

 (הטקסט המקראי: בראשית כד 8-1)

"ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?"

ככה שואל העבד, והאב נטוע על עומדו, מבולבל, כי מה פתאום ואיך בכלל ומאיפה זה בא וכל זה באמת לא עולה על הדעת, אבל הנה פתאום זה כאן, ביניהם, בשיחה, והעבד הזה, עורב אפור נאמן ועקשן, מושל בכל אשר לו, שומר מסילות לבו, עוקב בלאט, רואה את נחיריו מתרחבים ברוח הקדים - עכשיו הגיעה שעתו והוא מקרקר "הארץ הזאת" ונוקר אותה ודוחף את האב עמוק אל תוך האדמה, שייטמע כבר, שייחנק מרקבי עפרה.

והאב עודנו עומד, וה"שם" בוודאי טורד את האוזן מאוד ויורד-רודד חדרי לב, כי איך "שם", והלוא ארצו ומולדתו, וארצו הרי קרובה אליו מאוד, בפיו ובלבו, והיד שלוחה והדרך סלולה והעבד ברוך וארור כנען. וכך היה, ומה בכך, ועכשיו הפה יבש והיד שהונפה חגיגית מזרחה שמוטה צפודה לצד הגוף, ודמעה אחת קטנה גולשת אל אחד התלמים שחרשו הימים בצד העין ונספגת באבק שבנקבוביות. הארץ חמה והאוויר בה רע.

אישה צעירה עמדה מול המראה, כך מספרת האגדה, בחדר אמבטיה בקריית מוצקין, ואמרה משהו על קמטים שדימתה לראות בעור פניה, ובתה, שהייתה בת ארבע בערך, ספוגת שפת הארץ הזאת ונופיה בפסטל וניסע אל השדה רחוק רחוק רחוק נבוא אל השדה והוא ירוק-ירוק, אמרה לה שאלה לא קמטים, אלא תלמים. אבל נעזוב לעת עתה את האם ובתה, נשוב בעגלה מהר מהר מהר, נשוב בעגלא הביתה, לחצר, לעבד, לאב, לבן הכמעט שמוּשב ול"שם" שעוד עומדת תלויה באוויר, מתנדנדת כמו שק אגרוף, מחכָה לתורו, מחכה שלשונו תיפרד מחכו, שיפסיק להתרפק על עברו, למלמל יומם וליל מילים שהוא נזכר בן פתאום, ודברים שיש רק שם, והיה להם שם, ולפעמים הם קמים משום מקום, מנערים מעצמם את אבק הזמן ומציעים לו את עצמם, ובחלומו הוא שולח יד אל האוויר ונוקב בשמותיהם והולך אליהם, והם לא ישובו אליו.

והאב עודנו עומד, וראשו מסתחרר ושח.

שריר נדרך, גיד נמתח, ציר סיבוב בעקב, הנה הוא עצמו מושב השב אל הארץ אשר יצא משם, נישא בטופרי העורב אל פסגת אחד ההרים, נושא את עיניו מערבה. לפניו פרושים כל מסעותיו וכל מעשיו, כל ויתוריו וכל ריביו. בארות שהוא חפר בידיו. בשבילו. לילד שלו. שיהיה כעץ שתול. שיניו ששבר על אבני השפה. בשבילו. לתת חלב ודבש על לשונו. היה שולח יד אל האוויר, לגרש מילה נושנת, יתושית.
פעם הסעירה לכמה ימים את עולם המקרא "כתובת יהואש". והבת נכנסה אז הביתה סתורת רוחות ובטח אמרה בֶּדֶק וסדק, ואמרה פאטינה. ואמה חייכה ואמרה "patina del tiempo", ומאז כל פאטינה על חרס היא שבר של ניב.

"השמר לך פן תשיב את בני שמה", משיב האב. הוא זוכר צו, קול, תנועה, זוכר עתיד, וחלום גדול שהיה. "רק את בני (את יחידי, אשר אהבתי) לא תשב שמה". 

והבן הפן יוּשב? הבן מסתובב בשדה, בחצר, אורה תאנים ודולה מן הבאר, ומדי פעם מתכופף, כמעט בלי משים, ואוסף חרסים ונותן בכיסיו. ועכשיו למשל, בעוד האב והעבד הופכים עולמות, הוא עומד בלב מעזבה ועוקב בעיניו אחר ציפור אחת שעורפה שחור ופניה כתם דם ורואה אותה מפצחת קרקפות חוחים במקורה ושולפת מתוכן מסמרי זרעים ותוחבת אותם לפיותיהם הפעורים של גוזליה העיוורים. והוא מכניס את ידו עמוק לתוך הכיס וממולל מאוד את חרסיו, והם חורצים את בשרו.

ובא השמש וזרח השמש והבן משכים וחובש את חמורו וקם והולך אל ארץ קדם, שם יֵשב על נהרות ארם הכסופים, יתהלך ברחובות הרחבים כאדם ההולך בביתו. ושם, לעת ערב, בחדר קטן, הוא יוציא מכיסיו את כל חרסי מילותיו, ובסבלנות, באצבעות חרוצות, הוא יבנה לו עולם.

מיהו המיילל ברוח

שלוש פעמים הקיף אגם הצער את כדור הארץ. ומה היה בו בבוקר הזה, בלילו, באתמולו. ומה היה בו, בגלגל השמש הרע, שחדר מר ונמהר אל חדרה והיכה אותה ככה, בסנוורים. מה יום מיומיים, מה חודש מחודשיים, שלושה. גבול הבית סף, גבול היאור גדה, גבול היכולת חידה. היה יאוש, היא מזכירה לעצמה עכשיו, ופחד תמיד. הצטבר, התמצק, ונטף לאיטו. כמו זפת. לא יכלה עוד לשאתו. כל בכי, קול צחוק, עצבים מרוטים. שכנים, מבטים. ששש... שה, ילד מהוסה. ילד בלי שם, משלא קוראים לו. והיא שם, מקרוב, על ערשו, לדעה מה יעשה. מרחק שליחת יד. אצבעה יוצאת אל שפתיו, להכביד לו על פיו. הילד טוב. היד מטפסת על לחיו, מלטפת את המצח. הלב שלה נחמץ. לא יזחל בחול, לא ירוץ בחצר. ילד חיוור. כשהוא בוכה אחיו מצטהלים, מצטעקים, משתוללים, שוברים כלים, והיא מאמצת אותו אליה ומשקיטה, ומשתיקה. ששש... שה, ילד. ילד טוב. הוא כבר מביט בה, יודע, רעב לעיניה, עוקב אחריה עד קצה יכולתו. והיא נעלמת לו, וקורסת ומתרסקת ונערמת לצד החרסים בפינת החדר.

כי פרעה ציווה לכל עמו לאמור אגן, ירך, יאור. חמש מילים, מאות חיים, אל המים, אל המוות, בתנועה אחת חדה ויחידה. כמו שָׁלָך שעט על דג. צולל בזווית תלולה. יחיד בסוגו, השלך. "הטפרים ארוכים, חזקים וכפופים מאוד. נוצות הגוף קצרות וקשיחות. הכנף ארוכה ומחודדת. הזנב קצר ורבוע". כך. שירה מסתתרת בסבך ה"מדריך מצולם לציפורים בישראל לפי מקומות חיוּת". אחר-כך שקט. רק גלים קטנים, טבעות טבעות. ועל גדות הנהר צועד אפיס הפר, ועיניו הטובות עצובות.

היא זוכרת, ברור, היה פחד, היה יאוש. אבל הם זרים לה עכשיו, וגם היא, נהיית לה לזרא. בשדיים כואבים ועיניים כבויות היא יושבת על הסף. אצבעות רגליה חופרות בחול, צרות בו הרים וגבעות, עורמות, מנערות. עוד יום. הרי שלשום, ואתמול... ואם אתמול אז היום, אז עוד יום, ועוד, ועד בכלל. החול, שרגליה חותרות בו, שכל משב רוח משנה את פניו, נראה לה יציב עכשיו. ב"אוסטרליץ", בהתחלה, נראה היה לי שאין עלילה. ז'אק אוסטרליץ דיבר על תחנות רכבת, ומהן יצא ובא לביצורים. דבריו על הביצורים מקיפים, ארוכים כחפיר, סובבים אותו, את ז'אק הקטן, מרכזם של מעגלים קונצנטריים המתפשטים עוד ועד נקודת המוצא. הוא מרצה במכון לתולדות האמנות בלונדון. "מאחר שעם אוסטרליץ לא היה אפשר להחליף דברים אישיים, ומאחר שאיש מאיתנו לא ידע אפוא מנין בא חברו, דיברנו זה עם זה [. . .] רק בצרפתית, אני בגולמניות מבישה ואוסטרליץ, לעומת זה, בצורה מושלמת כל כך, שזמן רב חשבתי שהוא צרפתי. כשעברנו לדבר זה עם זה באנגלית [. . .], נגע ללבי בעת ההיא באורח משונה מאוד אי-הביטחון שהתגלה אז אצל אוסטרליץ". לי התגלה אז שיש עלילה.

השעות נוקפות. היא מביטה אל האופק, אולי תופיע בתה. גלגל השמש מסמא אותה במסעו אל ארץ המתים. הידיים רועדות לה, העיניים נופלות על הקערה. קערת פח רקועה. משחה שחומה, דביקה, על דופנותיה סביב. מקל חבוש פצלות קנה וסנסני תמר, ראשו מרוח בחמר, רבוב בפירורי עפר. סחבה מטונפת, קמוטה. כמו קורמורן קטן. וריח רע, ריח תבערה שחורה. תהום רובצת פעורה בינה לבין הקערה. היא מביטה בתיעוב בקווי המתאר שהותירה באוויר האישה שכרעה עליה והתקינה תיבה. ומה לה ולה, חוץ מגוף. מרחה ומשחה וכפרה, בתנועות רחבות, על גלי הצלעות, שור הולך הלוך ושוב. לא נח, לא נגח, לא נידח, לא נופל בדרך. "ותקח לו תבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת, ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור". 

הגומא מכיר את הנהר, היא חשבה, ולקחה את התיבה. באביב ימיו גמא את מימיו, והוא ינחנו אל מי מנוחות. החמר צף ועלה מבטן האדמה, היא אמרה אז לעצמה, בקע בארות בארות, ובא באורחות סוחר, למוד דרכים ומיני פורענויות, והוא ירחיק רוחות רעות ויעלה ארוכה לגוף, אם יישרט בקנה ובסוף. הזפת סמיכה וחמה, מוצקה ורכה, והוא יישן בחיקה. והסוף יתאסף, יסתעף, יסתבך, יסוכך. נאמן לרוח יגלה סודו. והרוח תעבור ותישוב ותפער ותחשוף את התיבה לנתיב מבטו החומל של פלוני, שם על שפת היאור.

ועכשיו, מה עכשיו, גמא, בקע, חמה, בא לה להקיא מעצמה. מה היא רצה, מה בער. מכת ריח זפת וחמר. ומי חמרמרוּת מעיים שפוכים על המפתן. גלגל השמש השוקע עוקב אחר עיניה. לחיה מתחתרת בחול. והנה, תן תועה עולה מן היאור, רע מראה, שואף רוח, חושף שיניים, חולץ את שדה, תולשו בניביו, וסב על עקביו להיניק את גוריו, בסוף על שפת היאור. 

(הטקסט המקראי: שמות ב)

פלגיאט

ראש ולענה

הוא היה מתקרב אליהם בחשש, אחרי שישב וחשב זמן רב מה לומר, ומצא משהו שנון, או המציא איזה משחק נהדר להציע להם, משחק שכמותו לא שיחקו מעולם, והם בטוח יתלהבו ולא יוכלו שלא לשתף אותו כי זה המשחק שלו ורק הוא יודע את החוקים בכל שלב, כי הוא, כמו שאבא אומר עליו, חכם ומחושב ורואה קדימה. וקורץ ומוסיף "ממזר כמו אימא". וכבר מרחוק הוא היה שומע אותם שוב קוראים לעברו הנה בא הבן של הזונה הבן של הזונה. ושוב הם מתלהטים, ואומרים על אימא שלו דברים, ומתחילים לעשות תנועות משונות עם הרגליים, כמו מין ריקוד, ועם הידיים, כמו לישה, וצוחקים כולם, חושפים שיניים רֹעות, ומגרשים אותו, ושוב נהיה לו גוש כזה בגרון, שקשה לבלוע רוק, ורגע לפני שבורחות לו הדמעות הוא בורח מפניהם הרעות והולך לחורשה שמאחורי הבית, ושם הוא שוב מנצח את כל הרעים, האחים שלו, וגם סתם אחרים, ושוחט אותם בחרב העץ הקטנה, ונועץ בהם כידון, כיד הדמיון השלוחה.

כשבגרו כולם ונהיו בני אדם, הם אמרו לו שאין לו מקום שם. שהוא לא ינחל איתם. כי הוא בן אשה אחרת. והוא ברח מפניהם, שוב, רגע לפני הדמעות הקטנות מפעם. וישב בארץ טוב. ושם התלקטו אליו אנשים. קשים, מרי נפש, שפלי רוח, נידחים. התקבצו סביבו. הוא ידע לדבר, הממזר. כשהוא פתח את הפה הם השתתקו. אין פוצה פה ומצפצף. הוא לימד אותם מרות. והם לימדו אותו לירוק, ולירות, וליירט את העלבון, ולאחוז נכון בכידון, ולא לברוח אלא לשלוח יד לחרב.

הוא היה מוקף. קולות האנשים מילאו אותו וגברו על הזמזום ההוא שקבע את מעונו עמוק בתוך אוזנו, ענה בו, עינה אותו. קול ענות. טיטוס, שלפי מקורות זרים היה חמדת האנושות, אהבה בתענוגים, היה שליט טוב לעמו. חז"ל העלו בחוטמו את היתוש, בריה קלה, שכניסה יש לה ואין לה יציאה. והיתוש הלך וגדל, גדל והתהלך בתוך ראשו, מתפלש בדמו החם. שבע שנים אבד בו. במשק כנפיו השמיע לו את שמה, במסלולו שרטט לו את פניה, העלה את דמותה, עומדת יחפה על חופו המזרחי של הים שלהם, אהובת הלגאט, אחות המלך, חוטר מגזע מלכים גדולים, גאה ואמיצה. מוקעת כפרוצה. הכלבים נבחו, והשיירה עברה על פניו האפורות, מהארמון לנמל, נושאת אותה באפיריון ממנו אל הלבנון. דמו הצטנן, היתוש שלו מת, ומעט אחריו גם הוא. 

העברתי פעם רפראט על אגריפס השני, אחי אחות המלך. הכנתי שקפים עם מפות. הייתי אחרי עקירה כירורגית, ואת מפת התרחבות ממלכתו של אגריפס עד טרכון אפשר היה להקרין לי על הלסת. ככה, א-סימטרית, עמדתי ולעסתי אוויר כמעט תשעים דקות - אגריפס, יוספוס, היחס למלכי חסות. ואף לא מילה אחת על מיטתו שלטיטוס, שתוכה רצוף אהבה מברניקי בת ירושלים.  

כבר מרחוק הוא ראה את הזקנים. באו לקחת אותו מארץ טוב, את הבן של הזונה הבן של הזונה. מתוך מבוכי האוזן יצאו הדמעות הקטנות בדרכן לעיניים. הוא הידק את כף ידו על הקת ואימץ את עצמו לשמוע קצין, לראות ראש. כי הוא איש כזה עכשיו, גיבור חיל, עם כריזמה. אנשים מתלקטים סביבו. הוא חכם ומחושב ורואה קדימה. והוא כבר לא הבן של האימא. "אם משיבים אתם אותי להילחם בבני עמון ונתן יהוה אותם לפני - אנכי אהיה לכם לראש", התנה להם, ולו.

עם יד על הקת הוא הלך עם האנשים ששנאו אותו, שגירשו אותו. הלך נרגש, נישא, בראש מורם, אל המצפה, על כל העם. רקותיו תופי קרב, הדופק הולם ודופקות המילים. ראש, ראש, ראש. רצות בעורקים, שוצפות עם הדם, מתנפצות על הדפנות, מתפרצות בשטף, מחוללות בין הקרומים, מחלחלות אל הקורים, אל החלל התת-עכבישי. מסתחררות, מסחררות, משחררות אדרנלין, מציפות את עצב הראייה, גולשות החוצה בדמעות גדולות של דם, על השריון, על הכידון, על הידיים. ראש, ראש, ראש. הוא לא רואה בעיניים. כמעט כורע ונופל. רק כך הוא ייגאל. תופי הקרב קוצבים את צעדיו. חגור נדר וחרב, נושא מגן, לבוש שריון, יפתח יוצא לקראת סיחון. 

(הטקסט המקראי: שופטים יא)

כימים אחרים

(הטקסט המקראי: בראשית כט)

היא נשקפה בעד החלון, סרקה את הנחלה בעיניה היפות, הגאות. הארץ המבטיחה. היא התהלכה בה, לאורכה ולרחבה, יפת מראה וצעירה, ברגל של גבירה. בידה מקל רועים, סודר לצווארה, רוחות מדבר סותרות את שערה. צעד קל, רשרוש אצעדות, צלצול פעמי משכוכית עוד האוזן תקלוט. במחוזות ילדותי התארחה אישה אחת נכבדת, שאהבה להנחיל מילים. בסוף ארוחה הייתה שולחת את ידה, עדוית זהב אופיר וכתם פז, לכלי הקטן של ה-palillos, ובמקום קיסם הייתה שולפת ממנו מַחְצֵצָה. מארחיה האדיבים, שהגריסו בחצץ שיניהם במכון ללימודי היהדות בבואנוס-איירס ובאולפן בורוכוב בגבעתיים, היו משתאים בנימוס. ערב אחד, באחד משביליה הנידחים של שיחה, היא נתקלה במַשְׁכּוּכִית. משכוכית, כך נדמה לי שאמרה, זה הפעמון שתלוי לצווארה של החיה ההולכת בראש העדר. אהבתי את המילה הנדירה. ובעיקר אהבתי את הרעיון שיש שם לפעמון ההוא שלצוואר החיה ההולכת בראש העדר. לימים נתקלתי גם אני במשכוכית, אי שם לקראת סוף מ', באמצע המילון. בלי צוואר, ובעיקר בלי פעמון. ואף על פי כן ועד עצם היום, כשאני שומעת משכוכית אני רואה פעמון (ואחריו בא תיש, או איל, שאחריו כל העדר). פעמון פח פשוט. כמו זה שהיה תלוי לקישוט במרפסת. חלוד, קל משקל, דק זוג וענבל. 

הרועים אהבו אותה מרחוק. היו מחכים לעיניה, שישזפו אותם, גוללים את האבן, מגלים את כוחם. חושפים שרירים, פוערים למולה באר מים קרים. היא קרבה לאיטה, כמדי יום. מביטה לעברם מהגבעה, סופרת עדרים. שלושה. עוד לא נאספו שמה כולם. מתיישבת בצל, מתחייכת. הצאן מתפזרות סביבה, מלחכות לאט, נינוחות כמותה. עוד לא עת האסף. הכול שקט. היא לא מחללת להן. החליל מעוות את הפנים.  שולחת יד ללטף. למטה, בגיא, הרועים אינם שועים אל הזר. "ידענו.. שלום..", מגרדים ממילותיו את מעט המענה, מגרשים זבוב טורדני. עיניהם נעוצות בגבעות, לראות מאין תבוא. "והנה רחל בתו באה עם הצאן". כעדר עיזים גולשות המילים מארובות העין אל הפה, לא עוצרות באף להריח תחרות. שיניים, שפתיים, מדבר - מתפרצות החוצה, לומר את אשר גודש את הלב.

אחר-כך חיכה לה גם הוא. שבע שנים. ועוד שבע עבד בה. והביט בצאן, ותיעד המלטות. שקד ולמד. וחיכה ללבן, בגלל הלילה ההוא, על בוקרו השחור, בשעת התמורה שעל גבול האור. החושך מלך אז בממשלת הלילה, כהה ומוחלט ועמוק. נורא הודו, כבדה ידו, זיו כוכביו כבה. הלילות שלנו אחרים, מוארים. צבי הים הקטנים בוקעים מתוך החול. צו אחד להם בלבם הזעיר, צו לצו קו לקו, ללכת אל עבר קרעי האור שהירח זורה על הגלים לנחותם הדרך. ובדרכם קוראים להם חופי הפלא, כוזבים באורות. וילכו ויבשו ונשבָּרו, ונוקשו ונלכָּדו. ויתעו ונתעו בשיני שועלים. השחר, ורוד אצבעות, חיוור ודוקר וקר, הפציע, והנה הִוא לא היא. ומי שהיא זו שהיא לא הביטה בו בעיניים רכות. ויחרד יעקב חרדה גדולה עד מאוד. 

ועכשיו, משנאספו חרפותיהם סוף-סוף, הם עומדים לעזוב. היא יושבת וסורקת את הנחלה שלה בעיניים ריקות. שערה קלוע, מהודק, שפתיה חשוקות, סדוקות מרוחות המדבר. מביטה. מבקשת למלא את העיניים בדמותה, במה שהייתה. מביטה אל הגבעות, לראות אותה יורדת מהן בצעד קל, כל שדה ארם פרוש לרגליה, פתוח. מטה אוזן. הכול שקט. אבל עוד לא עת האסף, עוד לא עת האסף. והרי עוד שמורים ברגליה זיכרונות. הנה היא מוקפת נחלים ומערות, ונערים, ונערות, ושיכר תאנים ושירים ומדורות, וחידות שרק היא ידעה לפתור. וזריחות ארגמן וצרחות נשרים ורוחות מייללות במישורים ושמשות מתנפצות על פסגות ההרים. ועכשיו - איש לאוהליו. וריח פרי נרקב. והיא, הפנים שהֵגֵלּוּ אלפי אבנים, נמכרת, נעקרת, נאספת, נישאת על הגמל עם בניו ועם נשיו. בורחת כגנב. 

היא תיקח את התרפים. דוממים הם ישבו שם כל השנים, בבית ילדותה, ליוו אותה במבטם. היא תיקח אותם איתה, והיא תביט בעיניהם האטומות ותראה בהן את עברה, ואת העתיד שהיה לה בו, ותדע: רק אשר אבד לה - קניינה לעד. ותצא נפשה. ותמת רחל ותיקבר בדרך.

צריך לדעת לבתר

(הטקסט המקראי: בראשית יז)

הוא אפילו לא מצמץ כשהוא חתך אותו. שעה לפני כן הוא יצא מהאוהל. ילידי ביתו שקועים בעיסוקיהם, מאכילים את הבקר, מעזקים חלקה. חלף על פניהם בחפזה, לא רואה איש, לא משיב ברכה. עיניו החומות אטומות, נעוצות באדמה, מחפשות בולבוס. אינספור פעמים במאת שנות חייו הוא נתקל בכזה, וחלף על פניו, ודווקא עכשיו, כשצריך, כשדחוף. אפילו גרעין מפוצח. בסוף מצא. בולבוס צור משובח. אלוהים הראה לו, אין זאת אלא. הוא ניקה אותו מקליפתו וביקע אותו. נתנו בין ברכיו ובאזמל עץ התיז ממנו נתזים. העביר אצבע, חרץ בבשרו, היה מרוצה. הצור תמים פעלו. עבר במכלאות הצאן לקחת עבותים.

הילד היה מבועת. בכה, ניסה לשחרר את הידיים. והוא, שותק וחזק, הצמיד אותו אל משטח האבן הקר. שני נערים, המומים, הלומים, אחזו בכתפיו ורגליו. הוא שלח את ידו ולקח את הנתז. הילד השתתק, מהופנט. חלק, מבריק, דק. כמעט שקוף. לא עצם, לא קרן, לא אבן, לא חרס. פלא. הוא רצה לגעת, לשלוח יד בחלמיש. כל-כך חלק, ודק, וחד. פתאום הקיץ, התנער. היד נשלחת אליו. עצם את עיניו וניסה לצמצם את עצמו.

הוא אהב את בנו, את יחידו. שמח בו, אפילו שהוא לא משרי. היה עוקף את המבט שלה, הרע. עין צרה של אישה עקרה. בנוכחותה השתדל לא להיות לו לאב. ידע שכואב לה. נתן בידיה את השפחה. "עשי לה הטוב בעיניך", אמר. כשהיא לא ראתה היה משחק איתו. סיפר לו על אור. על דייגים שפרשו רשתות על הפרת, על הגדיד הגדול באוּלוּלוּ. עול השנים נשכח ממנו בספרו. הילד היה שומע ושואל, עיניו הגדולות, עיני פרא אדם, נפערות, מפליגות על נהרות, שולות אלים ועלילות. היו רוקמים יחד אגדות על ימי אַמְרָפֶל, על ארבעת מלכי המזרח, שעלו עם צבאם, משִׁנְעָר, מעֵילָם, וירדו למקום הנמוך בעולם, והיכו את רְפָאִים בעַשׁתרות קרניים, והיכו את האֵימים בשָׁווה קריתיים. הָם, חוֹרי, אֱמוֹרי, עמלק, עמורה, סדום, שׂידים, נסיכה וגמד. גוֹים וצְבוֹים, שׂעירים ואֵילים שׂרים עד אור בוקר, דוקרים יד ביד. שוק על ירך ואם על בנים, שֶׁמְאֵבֶר, שִׁנְאָב ובִרְשַׁע, בארות בארות חמרים חמרים אלף איש ואלפיים אישה. ויבוא הפליט ויגד לאברם כל דברי ימי בלע ולוט, וירֶק אז האב את בנו האהוב, וירדפו עד דן, וידושו עד דק. ובשוך הקרבות יתבונן בו האב, וישמח בקרבו, ויצחק. 

כך היו רוכבים השניים, עוברים מדברות וימים, מהירים כנמרים, קלים כנשרים. אחרי שכבשו ממלכות היה מלמד אותו מלאכות. לימד אותו לקלוע סל, להבריך גמל. לקשור שרוך נעל, שלא ייפול במרוצתו. לנעוץ יתד, בזהירות עם המקבת על האצבעות שלו הקטנות. לימד אותו להבחין בין תור הצווארון לבין צוצלת. ולבתר. צריך לדעת לבתר, אמר, ונזכר, והביט בזרעו המוזר בעיני אשתו. 

וכשהוא לא היה שם עמו, למלא את עולמו, היה אברם נושא את עיניו ורואה את עשתרות צאנו ואת שגר אלפיו, רואה את הברכה באסמיו. שומע את המשק שוקק. שומע וחושק שיניים. מקנת כספו וזהבו מחול ימים תכבד. ילידי ביתו רבים מאוד, והוא הוליד אחד. עוד מעט בן מאה. הולך שולל. גרגר בראש אמיר. ביום ההוא ישעה אברם אל עושהו, עיניו את שדי תראינה. ברכות שדיים ורחם, אל מלא מילים. נאום שפורט על כל נימיו. ויפול אברם על פניו. דבר דבור, על ברית ועל ריבוי, בהכפלות, בחזרות, פריון וזרע ודורות, המון גוים במאוד מאוד. לשון חלקות, לשון רבים להטות. "זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ... ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני ובינכם". והיה שמך לגיון, כי אתה אתם, יחיד שהוא המון. חד וחלק, חורץ ונחרץ, חרש ועיוור ואילם, הוא חתך את עורו, גרע בשר מבשרו, כאשר דיבר איתו אלוהים. ויתהלך לפניו ויהיה תמים, וילכו שניהם יחדיו. 

שני צמחוני

(הטקסט המקראי: בראשית כה)

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (ורבקה אוהבת את יעקב)". הוא קם כל בוקר מוקדם, כדי לזכות מחדש לעת ערב. וכל בוקר הוא קם בחשש. שק וסכין ותלי וקשת. אהבה התלויה. הוא משתוחח ואורב, משחר. לפעמים הניצוד שומע רחש ומפנה את ראשו לעברו ומביט בו בעיניים חומות ורכות. ועשו מקשה את ליבו וחושב על הערב וממלא ידו בקשת ומושך בה ומשחרר את החץ הדק מבין אצבעותיו. ברור וחד הוא ננעץ בין הצלעות, או בא בעורק הצוואר. איש יודע ציד. חיות - חייו, לצוד חייב, כי על כן הוא נאהב. הולך שעות רבות. החיות כבר מכירות את ריחו ונסתרות מפניו. נאלץ להרחיק מאוד. עולה על גבעות ויורד בנחלים ובא בנקיקי הסלעים. מחפש עקבות, מטה אוזן, מטפס, מזדחל, עוצר נשימה, רודף, משתחל. כל חושיו דרוכים, כל שריריו מתוחים. לא נח, לא שותה, לא אוכל. לא יחזור בידיים ריקות. הכול מונח על הכף.

"ויזד יעקב נזיד". שרוע על מיטתו הוא שוטח אותן לפניו, על השולחן הקטן. עיניו מטפסות על מיטת אחיו, קעורה וסתורה. הוא מתהפך עליה כל הלילה, החיה. גונח, נאנק. וביום, בשובו מן השדה, הוא שומט משכמו את שקיו הסרוחים וקורס לתוכה, כתפיו בורקות מזיעה ומדם. שלוש-ארבע דקות. אחר הוא קם וביד רועדת מתקין לו ארוחה קטנה, כרת שאריות קרות. מפצפץ עצמות בשיניו ומוצץ את לשדן. קוטף קישוא ועוקר בצל ונוגס בהם. ככה, עם כל האדמה. איש בהמה. מקנח את פיו בגב ידו, שותה בשקיקה. שוטף את עורפו ופונה למלאכתו. פושט עורות, מנתח לנתחים. שעות. קוצץ, צולה, מושח, מתבל. יודע לבשל. פרא למוד מטבח. בלילה נשכב, מתהפך, גונח, נאנק. הרעשים האלה שלו. כבד כדוב, נוהם כארי. בגדיו החמוצים, עדויי זבובי מוות. שדרתו המקושתת, הילת גפיו הכתומה, פרקי אצבעותיו המעובים, הדם הקרוש על ציפורניו סביב. 

עיניו שבות אל השולחן. פנינים שחורות. הוא מלטף אותן באצבעותיו הדקות, מסיע אותן אנה ואנה. מחשבותיו נודדות, מבטו חד ובהיר. "ורב יעבוד צעיר". מדי פעם צדה עינו אבן קטנה. הוא שולח את קצה אצבעו וגורר אותה הצידה. זהו. הכול ברור. שופת סיר וגם יוצק בו מים, ומזיד. מוסיף בצל ואוג, והרבה כמון בסוף. שעות רבות התבשל הנזיד, ופניניו לא היו לו עוד. 

ועשו בא מן השדה, עייף מת, ומבקש להילעט באדום האדום הזה, להתעטף באדים, להתעלף. יעקב שם, עומד ובוחש. הוא מניח את הציד ומתיישב על הארץ, רפה ורעב, כתפיו שמוטות, רגליו פרושות, חושיו מוגפים. הכול מעורפל. רק סיר, ואדום, ואדים. ורק פעם אחת - שיותן לו. יעקב מדבר אליו. המילים מהבילות, מתערבלות, ההברות מתערבבות, בלולות, מורבכות. מכרה... כיום... בכורתך. הריני בא מיער עב, עייף אני מציד רב, לו תנני ואוכל, ואשבע. השבעה לי כיום! הכתף. כאב מנסר, מייסר. הוא מסובב לאט את הזרוע, קדימה ואחורה. וישבע לו. זו כתף ימין שלו, שמותחת את המיתר, שמותח את הגיד. קרע בשרוול המסתובב. בלילה זה הכי כואב. הוא ישן רע. וביום הוא רץ. בכל כוחו הוא עובד את אביו. את כל צידו הוא מביא לו, לשים בפיו. 

אחיו צר היד והעין, מודד הין וכור, צעיר ובכור, שוקל במאזניים את טל השמיים, כל שמני ארץ - אחיו מגיש לו לחם ונזיד.

הוא לועט כף ראשונה, ושנייה, ושישית. נפשו רעבה. מתק הבצל, חמצמצות האוג. הסיר עמוק, ונפשו מתאווה. חושיו שבים אליו, נפתחים כפקעיות. נבטים זעירים ניבטים אליו מתוך האדום, מלבינים כתולעים. ריח עז של כמון, כריח זיעה. הוא חופר בקלחת, מגשש, מבקש, כל חושיו נדרכים, כל שריריו נמתחים.

הטעם מר מאוד. בקושי הוא בולע את העלבון. שותה וקם והולך.

ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה

(הטקסט המקראי: בראשית כז)

הוא ישב בעיוורונו ושמע את הזִקנה מזדחלת מתחת לדלת, כמדי בוקר. בדרכה אליו היא בולעת קולות אחרים - כרסום היקרונית ברגלי הכיסאות, חריקת מראשות מיטתו בתנועתו. היא קרבה ובאה ועוטפת אותו, ועולה בחלונות עיניו, ומחלחלת אליו. הוא מריח אותה מעורו, מרגיש אותה בבשרו. קשה לקום. הרגליים, האגן. יושב באוהל, בחושך, הוא קורא אליו את המרחב, את בנו האהוב עשו, איש השדה, האיש העושה, הצועד, הצד, להסניף ממנו סם חיים. אמהוי צגה-מרים גברו, כך קראתי הבוקר, התקשרה יום אחד ממעונה במנזר האתיופי בירושלים לשני מכרים, מוזיקאים, ואמרה להם כך, בערך: "בת תשעים שנה אנכי היום. לא ידעתי יום מותי, אם אשמע עוד בקול פסנתרין, סומפניה וכל זני זמרא. בקרוב אמשיך לעולם הבא, ואני רוצה להספיק להוציא ספר תווים עם היצירות שלי." נשאו את כליה ואת כל תוויה ויצאו ועשו לה כאשר אהבה.

"ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא...". עשו שלו, עשו הגבוה, היפה, רחב הכתפיים, חזהו כשל אכילס, קיבורותיו מסותתות מעמל, אמותיו עבות ושוקיו נחושת קלל - עשו שלו נגלה לו בקולו. ויצחק, ידיו מגששות באפלה, תופס את הצליל שעוד תלוי ביניהם, ונתלה בו, ונתלה איתו על הצוואר הרחב של עשו. הוא מריח מבגדיו את השדה, את החיות. חץ נשלח, חץ פתאום, ברור ושנון וחד. מפלח את המוח, מגיע עד האמיגדלה. ושוב השמש תעבור עליו והאור יעוור את עיניו, והוא מהלך בין הבארות והריבים, בין המקנה והקנאות, שותה יין פלישתי, קוצר מאה שערים. ב"סופת קרח" מייקי קארבר עומד מול חבריו לכיתה ומרצה במונטוניות:

Because of molecules we are connected to the outside world from our bodies. Like when you smell things, because when you smell a smell it's not really a smell, it's a part of the object that has come off of it, molecules.

לפעמים כשאני מריחה משהו אני נזכרת בהרצאה של מייקי, שגדל בתנאי קור אנושי, ומנדפת את המחשבה הזו. או לא. תלוי של מה הריח. 

"שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה", הוא אומר. הוא בעצם מצייר. תמונה קטנה של תלי וקשת וכתף מוקרנת על הרשתית, מבפנים. ולהרף עין הרשתית תמיר אותות עצביים לאור, ולרגע אחד העולם לא שחור. עשו יצוד לו צידה, עשו יעשה לו מטעמים כאשר אהב. ויביא לו, והוא יאכל בעור שיניו, בשארית כוחותיו, ירך שרירית של עז הרים. בשר ציד, כאשר עשה אביו פעם אחת, מאיל אחד. הוא ישאף את העשן מלוא ריאותיו, ויראה שוב סימני שפשוף של עבותים על הידיים. 

ועשו יצא, ועשו שב. מדרך רגלו קל וקולו דק. ויצחק שומע. לשמוע הוא יודע. הוא קולט את הטרֶמֶנדוֹ ב"אנכי עשו בכרך", את הסטרֶטוֹ בהמשך. והוא מבקש למשש. אצבעותיו, למודות שדות ובארות ומקנה בקר וצאן ואישה וילדים ועיוורון, מתעכבות. כן, הצלי רך היום מאוד. 

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו". הוא מחבק עכשיו את בנו עשו, ממלא את נפשו בברכה שכבר ספגו בגדיו.

כי איש ארגתי לפצעי

(הטקסט המקראי: בראשית ד)

מסביב שתיקה. העולם נרקם לאיטו, קורם עור וגידים וילדים. ופתאום קם אדם ופונה לנשיו. שר להן, אליהן. והוא יודע - זה חדש. איש לא הפר עד כה את השתיקה האנושית של ימי בראשית. אז הוא מכריז, מבקש "שמען קולי.. האזנה אמרתי". כמעט מפציר, האיש הגביר, שלקח־לו שתי נשים, שהוליד ילדים שהולידו יישוב, תרבות, תעשייה, שהרג איש, שנקב לעצמו מחיר. הוא שר על הריגה, ועל אריגה. הוא לא ידע שהוא פורם כשהוא הרג. הוא משך קצה חוט והכול פתאום זז, התכווץ, התעוות. הכול קשור, הכול שזור, הוא גילה באיחור. 

כי הוא היה שם, בשדה, או ליד הנחל, ויאבק איש עימו (אז עוד איש, עוד לא ילד). והוא הרג אותו שם, את האיש, בידיו, או בגרזן ברזל יצוק, או ביתד חדה, ונשאר לבד. הוא לא יחזור עם האיש הזה לכפר. הוא יחזור בגפו לעדה וצילה ויבל ויובל ותובל קין ואחות תובל קין - נעמה, ולחברים. וכשהערב יֵרד מישהו יחכה לאיש שגופתו מוטלת בשדה, או ליד הנחל. יביט מן האשנב, יאמץ את עיניו, ולא יֵדע מדוע אחרו פעמיו. וקור יעבור בעצמיו, בחום הכבד של הלילה בלב הסהר הפורה. אבל עד עדה וצילה ויבל ויובל ותובל קין ואחות תובל קין - נעמה, והחמור הקטן בלעם, למך ילך בדרך לבד, חוט יחיד, מביט בידיו שהרגו אחד ושיכלו רבים, שפרמו. ובבדידותו, בדידות חיה פצועה, הוא ימציא את הפּנייה. 

הוא פונה אליהן בשמותיהן: עדה וצילה. שתי נשים, שני חוטים נפרדים. וכבר הוא מושך מן הפלך את החוט המשולש - "נשי למך". הוא ימשיך לטוות. "כי איש הרגתי לפצעי", הוא אומר, ומוסיף: "וילד לחבֻרתי". שר פלך מיומן. איש הוא איש, אדם ודי, חף מהיבט, ממטען, מעבר, מעתיד. יֶלֶד הוא איש, ארוג במסכת משפחתית. אסתר קל, בספרון מכתמים קטנטון שנקרא "מבית המרקחת הפרטי שלי", חקרה את הביתי ואת הפרטי ורקחה את השלה לשלי. אהבתי לקרוא בו כשהייתי ילדה. הוא נקנה לאחי, הספרון. לילד שאולי לא היה לו קל בקיבוץ, שלא הדהד עם כולם במקהלת קולות דקים אל מול המצוקים. "בתקווה שיהיה לך חג פסח שמח וּבכלל שתמיד יהיה לך שמח יחד עם כולנו שאוהבים אותך מאוד. כל המשפחה, פסח 1986". וכתוב שם, בספרון, מכתם שני, עמוד ראשון: "כדאי לזכור: לכל אחד, שאנחנו כועסים עליו, שונאים אותו, מחרפים אותו - יש אִמא אוהבת...". ואני, גוזל רך, זכרתי, והייתי מתאמנת לראות את אלה שלא אהבתי ברגעים ביתיים עם אימא שלהם. הנה הוא נכנס הביתה ואימא שלו שמחה לקראתו. בערב ניגשת ללטף ולומר לילה טוב, בבוקר עוטפת את הסנדוויץ', שוטפת תפוח, מקפלת מפית, קושרת היטב את השקית. אחר־הצהריים מחכה לו שיחזור מהחוג, שואלת איך היה, פורסת עוגה ומוזגת שתייה. יום־יום, מימים ימימה, מסביב לשעון, אימו עושה לו מעיל קטון. 

ולמך מבין עכשיו, בדרך הביתה. לא איש הוא הרג, אלא ילד. חלק מרקמה, מסכת כל המכאוב וכל האהבה. אז הוא שר לנשיו, פורט על הנול כעל נבל, עובר באצבעותיו על השתי ועל הערב, אורג את קורבנו, על קרוביו ואוהביו, עם עצמו, ואת עצמו עם נשותיו. כי הוא הביט סביב ולנגד עיניו נחשפה המסכת. אנשים שנודעים זה אל זה, ויולדים זה לזה, וקושרים את עצמם זה עם זה, במיתרי האוהל, שבין יריעותיו ייוועדו ויהיו לעדה. במיתרי הכינור, שאצבע של אחד תרעיד, וצליל ייווצר, ויעלה ויבוא באוזנו של אחר, וירעד לו עור התוף, וירעדו הפטיש והסדן והארכוף. הוא רואה את הקשרים, והוא מבין שהוא פרם, והוא מסיע את היתד ואת ההרג לתוך המסכת.

"אריג", תחריט, איווט ישכיל

וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם

(הטקסט המקראי: בראשית לז-מה)

יוסף רועה את אחיו בצאן. יכול היה הכתוב לומר "עִם", ולהיות חד-משמעי. ולהיות לא מתאים. יוסף לא איתם. במחוזות אחרים היו ודאי אומרים שזו שגרת הלשון בסיפור: "ואת בנימין . . . לא שלח יעקב את אחיו", "והקטן היום את אבינו בארץ כנען". אפשר ככה לומר, שגרת הלשון. אפשר אפילו שגרון. הטראומטי והראומטי. בעיות במפרקים וברקמות החיבור. 

הוא מביא את דיבת בני השפחות רעה. מלשין. נער שכוחו בלשונו. הנער המגיד, האומר, המספר, הפותר. האיש אשר על פיו יישק דבר (וכל העם, גם), האיש שכל חייו אנוסים לו על פי הדיבור. "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וישנאו אותו". זה המיקח, אהבת אב מחירה שנאת אח. חמור מזה: מחירה חרם. "ולא יכלו דבּרו לשלום". שתיקה, בסיפור שכולו מונע על-ידי דיבור. יוסף, נשוא ושנוא, גָדֵל בבידוד. בבד הכותונת הזו שעשה לו אביו. מתגאה בה, מתנאה בה, מתקנא באחיו. רוצה להתלבש כמותם, בסתם בגדים, רוצה שישתפו אותו, רוצה להיות איתם. הם אחיו הגדולים. יפי הבלורית והתואר. הם מוצלחים. מלח הארץ. הם הולכים בצעד קל, נינוחים, תמיד ביחד, קול אחד, קולקטיב, סמוכים ובטוחים בעצמם. הם בינוניים. חסרי ייחוד, סתמיים, אנשים פשוטים, כפריים, עדר רועי כבשים ועתודים, מלח גס. והוא עדין, והולך מהורהר, וחולם חלומות, ורואה עתיד, וחושב תמיד. והחלומות חיים בו, והוא מדבר, והוא מספר. מנסה לתקשר. אולי אם יכריז פתאום שחלם חלום הם יעצרו את משחקם ויישאו אליו עיניים. ואולי ישאלו שאלות. והוא ידבר איתם. אליהם. יתנשא מעליהם, בורים ונבערים, שטאנץ כנעני. ככה זה במלח - כל הגרגרים דומים. בספר "תנ"ך בתמונות" של יוליוס שנור פון-קארולספלד, האחים דומים זה לזה, וגם דומים ליתר דמויות המשנה לאורך הספר. ניצבים עבריים. לוי יישא את ארון הברית בעת כיבוש יריחו. דן יסתער עם גדעון על מדין. שמעון יתגלגל בשמעי בן גרא, וגד יתגולל מתחת לרכבו של אחאב בשדה הקרב. פזורים לאורך המקרא, שורה ארוכה ארוכה, אחים בדם, חיילים בצבאות יהוה צבאות השם יקום דמם. וכל בן יחיד לאימו ואהוב על אביו. דוד שלי קיבל את ה"תנ"ך בתמונות" ב-30.11.54, שי מתל-יצחק. הוא בא אז ארצה, לביקור, לקורס במכון למדריכי חו"ל. בחור צעיר ונלהב. לימים יתגלגל הדוד טָלוֹ תחת להב אש אוכלה, בינות רכב מצרים ופרשיו, לטפל בפצועים. חולות עשנים וחוסמי עורקים, ושורה ארוכה של יחידים לאימם, שהרופא הקרבי קבע את מותם. ואני קיבלתי את הספר מתישהו, כשהתארחנו אצל הדוד טלו. שלפו מהמדף, שלא תשתעמם הילדה. מתחת לכל תמונה מובא בו הפסוק שהיא מתארת, ובעמוד ממול - הסבר קצר: 

22 מכירת יוסף 

אורחת מדינים עברה ליד הבור, בו השליכו בני יעקב את יוסף אחיהם. עד מהרה נגמר המשא-ומתן: הסוחר המדיני משלם, ושניים מאנשיו המזויינים מובילים את הנער הרך אתם. יוסף הולך ערום למחצה, כי אחיו הפשיטוהו את כתונת הפסים (פס' כ"ג); הנה היא ביד אחד אחיו (שמאל), וכבר הם מתחילים לתכן את עלילת מותו של יוסף אחיהם הקטן (פס' ל"א ואילך). 

"שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי", הוא אומר, נועץ בדבריו את "הזה", מחשק אותם - וגם אותו, רועד מן המעמד - למוצא פיו. "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה". ובחלומו והנה הוא איתם, הם ביחד כולם, מאלמים אלומים. כמו בסיפור על האב שכינס על ערש דווי את בניו, ונתן לכל אחד זרד בודד, שישבור אותו בידיו, וגם באצבעותיו שלו החלושות, השקופות מזוקן, הוא שבר זרד, ואחר הגיש להם אלומת זרדים מהודקת היטב. ואז נשבר החלום, והנה קמה אלומתו וגם ניצבה, ואלומות אחיו משתחוות לה. "ויוסִפו עוד שנוא אותו". ובחלומו הבא כבר אין חלום, רק נבואה. ואחריו הם מקנאים. 

ובמצרים הוא יקרא לבכורו מנשה, לאמור "נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". דבר שאמירתו סותרת אותו. אולי ככה זה בסיפור על דיבור. דבריו עודם מהדהדים בין הקירות הגבוהים לשורות העמודים, והנה בית אביו וכל סבלו נעמדים מולו. הוא מכיר אותם - עייפי בלורית ותואר, בלויי בגדים, הולכים בצעדים כבדים, מלח בלי קמח. משׂקיהם הריקים בוקעות יללות תנים, שריקות עדרים, אבחת חרמש בקמה, הדהוד בכי כבוש בבור סוד. הוא מתנכר להם. הוא ירחיק ויקרב, יעלה ויוריד, ייכמר ויתעמר, יתאפק ויבכה. הוא יבקש מהאשר על הבית "הבא את האנשים הביתה . . . כי איתי יאכלו האנשים בצהרים". כך הוא תכנן, בעל החלומות הלזה, שכבר צבר מספיק עבר כדי להפנות גם אליו את מבטו המצועף. "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים איתו לבדם (כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם)". ורק הבירה המצרית העכורה, בירת שעורה, תשחרר עכבות, תתיר רסנים, הנה מה טוב ומה נעים, "וישתו וישכרו עמו". 

ויהי אחר הדברים האלה דברים אחרים. ואחריהם יאמר יהודה, כבר לא שיכור משיכר ועוד לא חכלילי עיניים מיין, "ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם..". ויוסף לא כך אמר. לא אמר "אִתכם". לא הסמיך אליהם את בנימין. הוא יודע, הוא היה שם, אין "אִתכם" עם האחים. ויהודה, שידע לומר על יוסף, על שפת הבור, "כי אחינו בשרנו הוא", יודע לומר על בנימין את ה"איתנו". שוב ושוב ושוב: אִתכם, איתנו, איתנו, איתנו, עם אחיו, איתי. כל חזרה - זרד. ויוסף נשבר. לנגד עיניו עולות דלות ודקות תואר מאוד אצבעותיו החלושות של יעקב, שקופות מזוקן, ימינו מלטפת לאט את ראש בנימין ושמאלו לואטת את פניו, והוא הולך וקמל, הולך וממלמל בני יוסף בני בני יוסף טרוף טורף יוסף בני בני. 

"ולא עמד איש אִתו בהתוודע יוסף אל אחיו". אבל קולו יוצא ועוטף את ביתו החדש, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. צפנת פענח, בן בית, בעל בעמיו, אינו לבד. "אני יוסף" הוא אומר, "ולא יכלו אחיו לענות אותו". והוא דיבר ודיבר ודיבר, כרך משפט אחד באחר, חנט את עצמו במילים. "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם". ואחר-כך, באותו הפה, נישק לכל אחיו ובכה עליהם, "ואחרי כן דיברו אחיו איתו".

והנה גמלים באים

(הטקסט המקראי: בראשית יב-יג)

נגזרה עליו מהגרוּת. הוא מתחיל לנדוד בארץ, עובר ממקום למקום. כמו אדם טרוד שמתהפך במיטתו, לא מצליח להירדם. אף תנוחה אינה נוחה, כל הגוף נהיה רגיש. המגע של השמיכה, זווית הראש על הכרית. כאן חם, שם קר, פה יש יתושים, שם יש גרגשים. שפילקעס. לא מוצא מרגוע לנפשו, מנוח לרגלו. "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". נעתק. נוטה אוהל, איש ארעי בין בני הארץ, היושבים לבטח, ספונים בבתיהם מימים, בעריהם מקדם. מרחוק הוא רואה את האורות עולים בחלונותיהם כשהחושך יורד. הוא מגיף את יריעת פתח האוהל. כשהיה קטן היה שוכב במיטתו כשפניו אל הקיר המטויח ומסמן עליו באצבעו קווים וצורות, עד שנרדם. לפעמים היה חורץ בו בציפורן ומצטמרר, וחוזר וחורץ, מצטמרר, מתמסר. כשהייתי קטנה הייתי שוכבת במיטתי שבגן הילדים כשפני אל הקיר המדופן צלעות עץ מהקרקע עד אמצע גבהו. שנת צהריים. גם אם לא עייפים. חדר מואפל, רחש המזגן ולחש המטפלות. ואני, עם הפנים לקיר, מתרגלת על הדובי החום הקטן פעולות החייאה.

אברם, צועני, נוקר את הקרקע. נועץ יתד, מותח מיתר. הכל מאוד שונה כאן, מנוכר. אדמת בית אל טרשית, קשה. אולי המדבר? הלוך ונסוע. הנגבה, ואז כבר למצרים, כי כבד הרעב, וכבד על עפעפינו העולם. "ויעל אברם ממצרים . . . וילך למסעיו מנגב ועד בית אל אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי. אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה". איש מחפש מקום. חוזר אל ההר ההוא, שבו הניח אבן על אבן. הבתים במודיעין - אלו שעל הרחובות הראשיים, שמקדמים את פני הבאים - מחופי אבן. כך הראה לי פעם אלכס, שעזב את הדוקטורט במקרא ובנהייה פרועה הלך אל בורות המים של בילעין. בנייה כמו-ירושלמית. עיר שחוברה למרחב. עיר טו סטיי. אברם חוזר. לזהות את הנופים בעלותו ההרה. להעלות בזיכרונו - את הסלע ההוא, את העץ. לשנייה משהו יהיה לו מוכר, משהו יהיה לו נזכר. כבראשונה הוא קורא שם בשם יהוה. יש מישהו בבית? יש בית? אין מי שיסיר את הקללה. "לזרעך אתן". רעב בארץ, ריב רועים - אמתלה לתלות בה את האוהל המקופל על אוכפו של הגמל. בשנה הראשונה באוניברסיטה - מה ידעתי, לא ידעתי - נכנסתי לקורס של החוג להיסטוריה של עם-ישראל. משהו על ההיסטוריה של "תקופת האבות". בפתח דבריו ביקש המרצה להפריך, באותות ובמופתים, את הסברה (/את האמונה) שסיפורי האבות הם אמת היסטורית, והציג את הדוגמה של ביות הגמל: בתקופה המזוהה כ"תקופת האבות" (ראשית האלף השני לפנה"ס) הגמל טרם בוית, ולא שימש כבהמת משא/מסע (עדויות סותרות, ויש לא מעט, לא הוצגו. אין גמלים בגילמן). אשר על כן - סח המרצה בצחיחות נזירית, אכזרית וזחוחה - זהו אנאכרוניזם! תיאורי האבות המפליגים על-פני ספינות המדבר הגדולות, חוצים ימים וחולות, עמוסי נכֹאת וצרי ולוט, מתערסלים על האוכף במסעיהם, אינם אלא בדיון, תעתועי דמיון, פטה מורגנה. "תופעה אופטית באוויר המחקר הבהיר והצח, ששכבותיו התחממו במידה שונה, ועל-ידי כך נשברות קרני אור האמת באופן שעצמים הנמצאים מאחורי האופק ההיסטורי משתקפים ונראים מעליו". אותו שיעור היה לי שיעור חשוב במה לא מעניין אותי.
הגמל, לעומת זאת, הוא יצור מרתק. מופלא ומאלף. התוודעתי לכמה מסגולותיו בשלהי האלף השני לספירה, עוד כשהיה בכר קל רגליים, דוגמה לאדפטציה, לפני שגדל ושירך דרכיו ונהיה דוגמה להפרחת גמלים באוויר המחקר הקר. אני עוד זוכרת לו את חסד נעוריו, לכתו במדבר, עם או בלי אוכף. את ריסיו הארוכים שסוככים לו על עיניו מפני עלעול גרגרי החול. את כפותיו הרחבות, המונעות מרגליו הארוכות לשקוע בעומק החול ככלונסאות. את רגליו הארוכות, המרחיקות את גופו הגדול מהחול הלוהט. את גופו הקיפח, שגודלו מעכבו מלהשתרב בשמש הקופחת. את ברכיו ועצם החזה שלו, עוטות שכבת קרטין כשריון מחום החול בנוחו. את מנגנוני ויסות החום, את יעילות מערכת העיכול, את פעילות הכליות, את אחוז ההמטוקריט, את מהירות גמיאת המים, את שומן הדבשת. ואת הקש.

אברם, אם כן, וגם אם לא, טוען את גמלו ונוסע. זו לא הקללה וזה לא אלוהים. זה הוא. זר ומוזר לו המקום, ולעזוב זה מה שהוא יודע. לא רק את אור וחרן הוא עזב. כל מלון אורחים, כל נווה מדבר, כל כפר על הפרת. לא להיקשר, לא להביט אחור (ללוט, אחיינו וצילו, זה מאוד עזר).

"ואנשי סדם רעים וחטאים ליהוה מאד. ויהוה אמר אל אברם שא נא עיניך . . . כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך". מול קציני סדום ועם עמורה אלוהים מתעורר. מפסיק להתעמר. נזכר שבו הוא בחר, שמקלליו ארורים. מביט באיש הזה, שגמע מרחקים, שכל חייו הילך. מביט ומתרכך. שא נא עיניך, אברם. עיניך החומות מרוב אדמה. שנעוצות ברגבים, שתרות אחר בור מים, בוסתן, מלון אורחים, מקשת אבטיחים, צל שקמה נופלת. מלמעלה הוא מראה לאברם את כל שביליו, כברות דרכיו. את הארץ שחרצה את עקביו, את האדמה המנוקבת ככברה מיתדותיו. יתד, בשירת ימה"ב, היא הברה המורכבת משווא נע ותנועה. "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", הוא חוזר ואומר וחותם את דבריו. חותך איפה שצריך. חונך לו לפי דרכו, נותן לו תוחלת ותכלית בהילוכו. כמו מים קרים על נפש עייפה המילים האלה, המפייסות. "ויאהל אברם ויבא וישב". נהיה שלווים, שרי, נהיה שלווים מאוד. היום פנה, עינינו עצומות. 

גרף זה מראה את טמפרטורת גופו של הגמל וטמפרטורת הסביבה לאורך זמן. 

כמו כן, ניתן לראות בו דבשת.

בובע מאשה

(הטקסט המקראי: בראשית יא-יב)

תמיד כשאני קוראת את ה"לך לך מארצך וממולדתך..." אני נזכרת בסבתא שלי, בובע מאשה, שנורא אהבתי. היו לה חיים נוחים, אי אז בטוקומן. אחרי שהניחה במרכז השולחן סיר גדול עם זה מה יש, הייתה מפקידה את שתי הבנות הבוגרות, האחראיות מכוח הכורח, אימא שלי ואחותה הגדולה, לנענע את עריסותיהם של התאומים, ויוצאת עם אימה, שלובות זרוע, למאטינה. ובארץ היא עבדה בבנק. אישה בת 50 בערך, שעד אז הייתה לה שיקסע, עומדת גבוהה ותשושה ותלושה, בחום צהרי היום, בסניף הדהה של רמת אליהו, מטאטאה באיטיות את כל חולות ראשון שרוחות הים סחפו פנימה, מתכופפת לסחוט סחבה, מקפלת אותה באצבעות לבנות ארוכות וסולדות שמסרבות להתהדק על הבד. תנועת לחיצה רפה. זה מספיק. לא באמת אכפת לה מהרצפה. לא באמת אכפת לה. לקחו אותה באניה, טרפו את חייה. 

אברם יצא מעירו, אור כשדים, שלא על דעתו. "וימת הרן על-פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים". תרח לא יכול עוד לשבת שם, בבית, בנופים שבהם גידל את הרן. באחד הפרקים של "האוס", כשווילסון מבקש לעבור לעיר אחרת, שבה לא כל פינה תזכיר לו את אמבר, קמרון אומרת לו שהוא לא יוכל לברוח מהזיכרונות. ברחובות עירו החדשה יחלוף על פניו איש עם צעיף שצבעו כצבע עיניה. תרח יאמר לה שאין ראי צעיף מקרי כראי המיטה, הבאר. כך הוא ישיב, וישך את שפתיו, וייקח את ביתו איתו באֲנייתו. אברם, ושרי, ולוט הקטן, "לוט בן הרן, בן בנו", תלוי לו על צווארו. הם יצאו ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן. וישבו שם. להשתרש עמוק באדמה שזהו שמה, לנעוץ אצבעות גרומות בין הרגבים, להיאחז חזק, לא עוד לברוח, רק לזכור. ואיך הוא ויתר - על המיטה, על הבאר? זה המסע של תרח. ראשיתו ב"וימת הרן" וסופו ב"וימת תרח בחרן". אברם נספח אליו, סחוף על גדות הפרת, מהמישורים של הסהר הפורה, צפונה וימה, עד למרגלות ההרים שבפתחת חַתי. חרן, אגב, היא לא בדיוק בדרך מאוּר לכנען.

"וימת תרח בחרן. ויאמר יהוה אל אברם...". לנעליו של תרח, גדולות ובלויות, שנתקשחו מטיט ונשתחקו מאבן, ינסה להיכנס אלוהים, שאין לו אב, ואין לו מושג. האיש הזה, שהשתרך בדממה בעקבות אביו השכול - ממנו אפשר לעשות עם. כי אין לו עמוד שדרה. צריך רק להוציא אותו מצילו הענק של אביו, את אבְרָם. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". לך לךָ - עבורך, עשה לביתך, לא עוד הילוכם של אחרים, למענם, בחייהם ובמותם. תחשוב על עצמך, אברם! תחשוב על שֵם, תחשוב גדול, תחשוב אברם בע"מ. אתה תהיה למגה-גוי, ונברכו בך כולם. 

הוא מוכר לו גדולה, הוא ימכור לו מרחב, הוא יקסום לו אלף גוון בחידת מרחקיו. "אל הארץ אשר אראך". ואברם קם והולך, בלי לומר מילה. הולך "כאשר דבר אליו יהוה". ומה שקסם לו, לאיש המובל, לא היה הלא-נודע, ולא היה העצמאות. קסמה לו התלות. לא להיות תלוש. יהוה יראה לו. אבל הכתוב מעלה עליו את אביו מן האוב: "ויקח תרח את אברם . . . ויצאו . . . ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" > "ויקח אברם את שרי . . . ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". לא כאשר דיבר אלוהים הלך אברם, אלא כאשר הלך אביו. כמו איניאס הוא הולך, לוט לצידו ואביו על שכמו. זה המשא של אברם. ללכת ארצה כנען. השבילים הם שם, אצלו בדם. מִרְעוֹלים חרותים בנופי נפשו. פעם, בנופי ילדותי, הייתי פוסעת אין-ספור פעמים במרעולים שכבש הבקר. בעיקר באלה שעל צלעו של נחל עמוד, במדרון היורד אליו מהבריכה של הקיבוץ. והם לא נודעו לי בשמם. רק לפני שנים אחדות, בין אבני המרצפת, התוודעתי למילה הזאת, היפה. מוזר שהיא לא הייתה שם, בין הגבים, לצד צְנֵפות החזירים, נשקפת מקיני הנשרים. שלא הסתננה ולו פעם בין השאלה שהיינו שואלים את המצוק, במקהלת קולות דקים ("האם רצחת את הזקן?"), לבין התשובה הקצרה שהשיב לנו, ביבושת, באדישות של מצוקים. שלא הגיחה מחגווי הסלע או מהמערות הגדולות, שגללי צבאים ניקדו את רצפתן ועטלפים נתלו להן מתקרתן, ועל קירותיהן ראה האדם הראשון את צילו. חבל שלא הייתה שם. הייתי נהנית יותר אילו ידעתי שאני הולכת על מרעול. 

המסע הושלם. אלוהים כנראה הרגיש שחסרונו אינו מורגש, וחש להשתחל. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". שם נראה אליו האל, ומורה לו על הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". 

בהיגד הזה, שאברם ינצור בליבו, מילה במילה, שנים רבות, אלוהים, אל קנאי, סוגר חשבון עם אברם, על שהעדיף את האב המת על האל החי: הארץ הזאת, זאת שאתה עומד עליה, מרגיש אותה עכשיו בעקביך, מפורר את עפרה בין אצבעותיך, זאת שברגליך העדת עליה, הועדת אותה - לא לך היא תהיה. רק לזרעך. אתה תהלך בה כגר, כמהגר. תישאר תלוש, נווד, בן בלי בית. בחלומותיך תטפס במדרגות אל הירח, תשכב פרקדן בצל הדקל על הפרת, תתמקח בשוק בחרן. בחלומותיך תריח ריחות אחרים - תבשילים אורפאלים, בעבע תמרים. וַתֵעור ותהא לא מכאן, לא של כנען. כבר אמרו אחריך - איך תטעם את אשר תאכל, ואיך יערב? הלא ליבך במזרח ואתה בסוף מערב.