יום שישי, 6 בספטמבר 2013

שני צמחוני



(הטקסט המקראי: בראשית כה)

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (ורבקה אוהבת את יעקב)". הוא קם כל בוקר מוקדם, כדי לזכות מחדש לעת ערב. וכל בוקר הוא קם בחשש. שק וסכין ותלי וקשת. אהבה התלויה. הוא משתוחח ואורב, משחר. לפעמים הניצוד שומע רחש ומפנה את ראשו לעברו ומביט בו בעיניים חומות ורכות. ועשו מקשה את ליבו וחושב על הערב וממלא ידו בקשת ומושך בה ומשחרר את החץ הדק מבין אצבעותיו. ברור וחד הוא ננעץ בין הצלעות, או בא בעורק הצוואר. איש יודע ציד. חיות - חייו, לצוד חייב, כי על כן הוא נאהב. הולך שעות רבות. החיות כבר מכירות את ריחו ונסתרות מפניו. נאלץ להרחיק מאוד. עולה על גבעות ויורד בנחלים ובא בנקיקי הסלעים. מחפש עקבות, מטה אוזן, מטפס, מזדחל, עוצר נשימה, רודף, משתחל. כל חושיו דרוכים, כל שריריו מתוחים. לא נח, לא שותה, לא אוכל. לא יחזור בידיים ריקות. הכול מונח על הכף.
"ויזד יעקב נזיד". שרוע על מיטתו הוא שוטח אותן לפניו, על השולחן הקטן. עיניו מטפסות על מיטת אחיו, קעורה וסתורה. הוא מתהפך עליה כל הלילה, החיה. גונח, נאנק. וביום, בשובו מן השדה, הוא שומט משכמו את שקיו הסרוחים וקורס לתוכה, כתפיו בורקות מזיעה ומדם. שלוש-ארבע דקות. אחר הוא קם וביד רועדת מתקין לו ארוחה קטנה, כרת שאריות קרות. מפצפץ עצמות בשיניו ומוצץ את לשדן. קוטף קישוא ועוקר בצל ונוגס בהם. ככה, עם כל האדמה. איש בהמה. מקנח את פיו בגב ידו, שותה בשקיקה. שוטף את עורפו ופונה למלאכתו. פושט עורות, מנתח לנתחים. שעות. קוצץ, צולה, מושח, מתבל. יודע לבשל. פרא למוד מטבח. בלילה נשכב, מתהפך, גונח, נאנק. הרעשים האלה שלו. כבד כדוב, נוהם כארי. בגדיו החמוצים, עדויי זבובי מוות. שדרתו המקושתת, הילת גפיו הכתומה, פרקי אצבעותיו המעובים, הדם הקרוש על ציפורניו סביב. 
עיניו שבות אל השולחן. פנינים שחורות. הוא מלטף אותן באצבעותיו הדקות, מסיע אותן אנה ואנה. מחשבותיו נודדות, מבטו חד ובהיר. "ורב יעבוד צעיר". מדי פעם צדה עינו אבן קטנה. הוא שולח את קצה אצבעו וגורר אותה הצידה. זהו. הכול ברור. שופת סיר וגם יוצק בו מים, ומזיד. מוסיף בצל ואוג, והרבה כמון בסוף. שעות רבות התבשל הנזיד, ופניניו לא היו לו עוד. 
ועשו בא מן השדה, עייף מת, ומבקש להילעט באדום האדום הזה, להתעטף באדים, להתעלף. יעקב שם, עומד ובוחש. הוא מניח את הציד ומתיישב על הארץ, רפה ורעב, כתפיו שמוטות, רגליו פרושות, חושיו מוגפים. הכול מעורפל. רק סיר, ואדום, ואדים. ורק פעם אחת - שיותן לו. יעקב מדבר אליו. המילים מהבילות, מתערבלות, ההברות מתערבבות, בלולות, מורבכות. מכרה... כיום... בכורתך. הריני בא מיער עב, עייף אני מציד רב, לו תנני ואוכל, ואשבע. השבעה לי כיום! הכתף. כאב מנסר, מייסר. הוא מסובב לאט את הזרוע, קדימה ואחורה. וישבע לו. זו כתף ימין שלו, שמותחת את המיתר, שמותח את הגיד. קרע בשרוול המסתובב. בלילה זה הכי כואב. הוא ישן רע. וביום הוא רץ. בכל כוחו הוא עובד את אביו. את כל צידו הוא מביא לו, לשים בפיו. 
אחיו צר היד והעין, מודד הין וכור, צעיר ובכור, שוקל במאזניים את טל השמיים, כל שמני ארץ - אחיו מגיש לו לחם ונזיד.
הוא לועט כף ראשונה, ושנייה, ושישית. נפשו רעבה. מתק הבצל, חמצמצות האוג. הסיר עמוק, ונפשו מתאווה. חושיו שבים אליו, נפתחים כפקעיות. נבטים זעירים ניבטים אליו מתוך האדום, מלבינים כתולעים. ריח עז של כמון, כריח זיעה. הוא חופר בקלחת, מגשש, מבקש, כל חושיו נדרכים, כל שריריו נמתחים.
הטעם מר מאוד. בקושי הוא בולע את העלבון. שותה וקם והולך.






4 תגובות:

  1. היי מיכל

    ראשית שנה טובה, ניסיתי להתקשר בערב החג...

    שנית, מודה שעד כה לא התפנתי לקריאה בבלוג, עיסוקים רבים (אעדכן כשנדבר)
    אבל היום התחלי לקרוא. מאוד אהבתי את הפן האנושי של עשו, הניסיון להבין את היומיום שלו מאוד הגביר את ההזדהות שלי עם הדמות, שבין כה יש לי הזדהות עמה.

    קל מאוד לראות באנשים "ארציים" שמלאכתם ויומם קשים, גם אנשים קהי רגשות.
    אני מנסה ליצור הזדהות גם אצל תלמידים עם דמותו של עשו, שמגיעה לשיאה, אגב, בבכי הגדול שהוא פורץ לפני אביו.

    אמשיך לקרוא ולהגיב...

    [אגב, זה ניר]

    השבמחק
  2. ניר! חמוד.

    כשכתבתי עליו, על עשו, נזכרתי בסיפור "איש המרתף" של ג' שופמן, שלמדנו אי פעם בשיעור ספרות (כיתה ט? עשרים שנה, לך תזכור..), דוגמה ל"היפוך קונבנציות". ועכשיו, כדי לוודא שאכן אלה שמות הסיפור ומחברו, ואלה הדברים, גיגלתי, ומצאתי אותו במלוא הדרו, והנה אני נתקלת בו - לא זכרתי את העניין הזה, מעניין.. - במתח יהודים-נוצרים: דמות "היהודי" בעיני עצמו (הדובר), ודמות "הנוצרי" בעיני היהודי, ודמות היהודי בעיני דמות הנוצרי שבעיני דמות היהודי, וכו'. וזה כמובן החזיר אותי לעשו, באדיבות ביאליק..
    באתי עימו חשבון, עם המשורר הלאומי, שם למעלה. והצטרף אלי גם שופמן, מסתבר.. ;-)

    הבכי שלו קורע לב, ושאלתו - "הברכה אחת היא לך אבי" - נוקבת.
    עשו, ולא יעקב, הוא האנדרדוג פה, מבחינתי. האחר המערער. הוא מציג את האפשרות הפחות פופולארית - את ה"גם".
    אבל ככה, עם "גם", לא בונים עם!.. עם זה או-או.
    אוי אוי אוי, אוי לעשו גוי..

    שנה טובה לך, למשפחה,
    ולכל בני האדם, ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר ושיער,
    ועוד כל מיני קטגוריות המתרגשות לבוא לעולם...

    השבמחק
  3. לי אין ספק שעשו הוא ה אנדרדוג, בכל מובן - ואכן רעיון הברכה היחידה, כמו הרעיון שלא ניתן לבטל ברכה, מעלה ערעורים. כמו גם בקללת כנען על ידי נוח, שעל פי הפרשנעות המסורתית קולל כיוון שאביו, חם, כבר קיבל ברכה מה' - האם מוסרי יותר לקלל את הבן החף מפשע, מאשר לבטל את ברכת ה' לאב החוטא???

    השבמחק
  4. האם אנחנו מניחים שהמקרא מוסרי?... ;-)

    השבמחק