(הטקסט המקראי: שמות ב)
מדי פעם פולט המדבר איזה זר אל שפת הבאר. הוא שותה, ואוכל, ושוכב בצל עצי התמר, וממלא את כליו והולך לדרכו. אבל באותו היום פלט המדבר זר חסר דרך. רק מעט מעברו עוד נשאר עליו, באמרות הרקומות של בלואיו, בסנדליו. חרפושיות טורקיז, כמו חרדוני אביב על סלעי הגרניט. והיא ראתה, וידעה. מי שנולד על גדות היאור לא ירווה מבאר מדין. ידעה גם שאסור לערבב צמר ופשתים, גלימת ארגמן מלך אסור ברהטים.
שחיוכו יעבור עלייך כמו מים על סלעי חרסית. שיאכל וילך. אל תהיי טיפשה. תראי אותו, העיניים שלו עוברות מעלייך מערבה. ככה לחשה, אבל משהו עתיק ודחוס שהיה כלוא מאחורי הצלעות כבר פרפר והסתנן ויצא באוושה יבשה ועף מסונוור באוויר המדבר. זמן רב מאוד עמל הסופר ליאופולדו רלון על סיפור ששיאו מאבק בין כלב עירוני שמגיע אל הכפר לבין קיפוד. אחרי מחקר ממושך על חיי הכלב וחיי הכפר, ולאחר שכלול ופיתוח הדקדוק והניסוח, ולאחר שכבר מילא למעלה ממאה שלושים ושניים עמודים בכתב ידו, החליט ליאופולדו שהקיצור עדיף, וכתב כך: "כלב טוב היה. קטן, עליז. יום אחד מצא עצמו בסביבה זרה: בכפר. בבוקר כלשהו, קיפוד אחד...". ואז הניח את העט ופנה לחקור את חיי הקיפוד. כולל נסיעה לכפר לצורכי מחקר. (ככל הידוע לנו, ואין לנו שום דרך לברר, מאז ועד היום לא פרסם רלון ולו סיפור אחד, לא כל שכן את אותו האפוס קצר היריעה על אודות הכלב והקיפוד.)
אז משהו כלוא היה. דחוס, עתיק. ויום אחד יצא. וכשהקדימו לשוב אביה שאל, והפה שלה נפתח להשיב רק דבר של מה בכך, להשיב את הזר למדבר, נפתח רק כדי סדק צר, ובבת אחת התפרצה ועפה מתוכו להקת יוני סלע והגתה "איש מצרי" והמתה "הצילנו מיד הרועים" ובמשק אלפי כנפיים "גם דלֹה דלה לנו וישק את הצאן". והוא נשאר, הזר המושיע, בביתה במדין, ומצא בו באר להשתקף בה ואוהל לאכול בו לחם ורחם לגדל בו ילד. וערב ערב הוא נרדם בדממה, סנדליו לרגליו, ובבוקר בבוקר הוא קם בדממה, לנהוג את הצאן אחר המדבר.
וילד נולד לו, והוא קרא לו גרשם. גרשם הוא קרא לו, וכל יוניה יוני אלם רחוקים נחבטו אל הצוקים ונשרו בזו אחר זו אל הוואדי. "גרשם", היא תקרא לו (לבוא לאכול, להתרחק משפת הבאר, לתת חיבוק לאימא) והוא יפנה אליה ובפניו עורפו של אביו, שעמד שם, במקלו ובסנדליו ובקול דמי אֶחיו, בלב האוהל שלה, מול ירכיה, בהה בתינוק הכחול הבוקע, ואמר "גר", ואמר "נכריה", ואמר "הייתי" עוד כשהיה.
בקיץ אחד, במלון באילת, המשכתי עוד קצת במסדרון, עד דלת הזכוכית שבקצהו, פתח מדרגות החירום שמחוץ לבניין. מעברה השני היו הרבה מאוד גוזלי יונים מתים מוטלים בסתר מדרגות הבטון. וברקע ים והרי אדום ושמים כחולים. מהר הסתובבתי והלכתי ובכל פעם שעברתי במסדרון העפתי מבט חטוף מאוד כמו מבין האצבעות כי לא וכן רוצים לראות כי פגר של ציפור תמיד ועד היום מבהיל קצת את הלב. אולי עוד מאז גיל חמש לפחות, בימים הראשונים בחוקוק, כשהייתה יונה מתה תקועה אי שם בין הרעפים לרשת, בגג של המרפסת. ונתנו לי שקית אטומה לזרוק לפח הגדול ואחר כך הבנתי שהייתה בה היונה המתה ושאני לקחתי אותה ככה איתי קרוב, אמנם בשקית אבל ממש איתי, ממש כמעט בידיים שלי, את היונה המתה שהסריחה מהגג.
ועד ששַלֵּחַ יְשַלַּח אותה האם על הבנים, היא תלך איתו בשליחותו, בלכתו בדרך. יחפה היא תלך, כמותו. יחפה היא תדרוך על מרבד קשׂוות דקות, ציפורני אלים אכולות חול ורוח, קעריות עפר. והן יהיו לה אבן מאבני המדבר.
