חוחים הם לפעמים

 (הטקסט המקראי: בראשית כד 8-1)

"ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?"

ככה שואל העבד, והאב נטוע על עומדו, מבולבל, כי מה פתאום ואיך בכלל ומאיפה זה בא וכל זה באמת לא עולה על הדעת, אבל הנה פתאום זה כאן, ביניהם, בשיחה, והעבד הזה, עורב אפור נאמן ועקשן, מושל בכל אשר לו, שומר מסילות לבו, עוקב בלאט, רואה את נחיריו מתרחבים ברוח הקדים - עכשיו הגיעה שעתו והוא מקרקר "הארץ הזאת" ונוקר אותה ודוחף את האב עמוק אל תוך האדמה, שייטמע כבר, שייחנק מרקבי עפרה.

והאב עודנו עומד, וה"שם" בוודאי טורד את האוזן מאוד ויורד-רודד חדרי לב, כי איך "שם", והלוא ארצו ומולדתו, וארצו הרי קרובה אליו מאוד, בפיו ובלבו, והיד שלוחה והדרך סלולה והעבד ברוך וארור כנען. וכך היה, ומה בכך, ועכשיו הפה יבש והיד שהונפה חגיגית מזרחה שמוטה צפודה לצד הגוף, ודמעה אחת קטנה גולשת אל אחד התלמים שחרשו הימים בצד העין ונספגת באבק שבנקבוביות. הארץ חמה והאוויר בה רע.

אישה צעירה עמדה מול המראה, כך מספרת האגדה, בחדר אמבטיה בקריית מוצקין, ואמרה משהו על קמטים שדימתה לראות בעור פניה, ובתה, שהייתה בת ארבע בערך, ספוגת שפת הארץ הזאת ונופיה בפסטל וניסע אל השדה רחוק רחוק רחוק נבוא אל השדה והוא ירוק-ירוק, אמרה לה שאלה לא קמטים, אלא תלמים. אבל נעזוב לעת עתה את האם ובתה, נשוב בעגלה מהר מהר מהר, נשוב בעגלא הביתה, לחצר, לעבד, לאב, לבן הכמעט שמוּשב ול"שם" שעוד עומדת תלויה באוויר, מתנדנדת כמו שק אגרוף, מחכָה לתורו, מחכה שלשונו תיפרד מחכו, שיפסיק להתרפק על עברו, למלמל יומם וליל מילים שהוא נזכר בן פתאום, ודברים שיש רק שם, והיה להם שם, ולפעמים הם קמים משום מקום, מנערים מעצמם את אבק הזמן ומציעים לו את עצמם, ובחלומו הוא שולח יד אל האוויר ונוקב בשמותיהם והולך אליהם, והם לא ישובו אליו.

והאב עודנו עומד, וראשו מסתחרר ושח.

שריר נדרך, גיד נמתח, ציר סיבוב בעקב, הנה הוא עצמו מושב השב אל הארץ אשר יצא משם, נישא בטופרי העורב אל פסגת אחד ההרים, נושא את עיניו מערבה. לפניו פרושים כל מסעותיו וכל מעשיו, כל ויתוריו וכל ריביו. בארות שהוא חפר בידיו. בשבילו. לילד שלו. שיהיה כעץ שתול. שיניו ששבר על אבני השפה. בשבילו. לתת חלב ודבש על לשונו. היה שולח יד אל האוויר, לגרש מילה נושנת, יתושית.
פעם הסעירה לכמה ימים את עולם המקרא "כתובת יהואש". והבת נכנסה אז הביתה סתורת רוחות ובטח אמרה בֶּדֶק וסדק, ואמרה פאטינה. ואמה חייכה ואמרה "patina del tiempo", ומאז כל פאטינה על חרס היא שבר של ניב.

"השמר לך פן תשיב את בני שמה", משיב האב. הוא זוכר צו, קול, תנועה, זוכר עתיד, וחלום גדול שהיה. "רק את בני (את יחידי, אשר אהבתי) לא תשב שמה". 

והבן הפן יוּשב? הבן מסתובב בשדה, בחצר, אורה תאנים ודולה מן הבאר, ומדי פעם מתכופף, כמעט בלי משים, ואוסף חרסים ונותן בכיסיו. ועכשיו למשל, בעוד האב והעבד הופכים עולמות, הוא עומד בלב מעזבה ועוקב בעיניו אחר ציפור אחת שעורפה שחור ופניה כתם דם ורואה אותה מפצחת קרקפות חוחים במקורה ושולפת מתוכן מסמרי זרעים ותוחבת אותם לפיותיהם הפעורים של גוזליה העיוורים. והוא מכניס את ידו עמוק לתוך הכיס וממולל מאוד את חרסיו, והם חורצים את בשרו.

ובא השמש וזרח השמש והבן משכים וחובש את חמורו וקם והולך אל ארץ קדם, שם יֵשב על נהרות ארם הכסופים, יתהלך ברחובות הרחבים כאדם ההולך בביתו. ושם, לעת ערב, בחדר קטן, הוא יוציא מכיסיו את כל חרסי מילותיו, ובסבלנות, באצבעות חרוצות, הוא יבנה לו עולם.