יום חמישי, 25 ביולי 2013

כי איש ארגתי לפצעי



(הטקסט המקראי: בראשית ד)

מסביב שתיקה. העולם נרקם לאיטו, קורם עור וגידים וילדים. ופתאום קם אדם ופונה לנשיו. שר להן, אליהן. והוא יודע - זה חדש. איש לא הפר עד כה את השתיקה האנושית של ימי בראשית. אז הוא מכריז, מבקש "שמען קולי.. האזנה אמרתי". כמעט מפציר, האיש הגביר, שלקח־לו שתי נשים, שהוליד ילדים שהולידו יישוב, תרבות, תעשייה, שהרג איש, שנקב לעצמו מחיר. הוא שר על הריגה, ועל אריגה. הוא לא ידע שהוא פורם כשהוא הרג. הוא משך קצה חוט והכול פתאום זז, התכווץ, התעוות. הכול קשור, הכול שזור, הוא גילה באיחור. 
כי הוא היה שם, בשדה, או ליד הנחל, ויאבק איש עימו (אז עוד איש, עוד לא ילד). והוא הרג אותו שם, את האיש, בידיו, או בגרזן ברזל יצוק, או ביתד חדה, ונשאר לבד. הוא לא יחזור עם האיש הזה לכפר. הוא יחזור בגפו לעדה וצילה ויבל ויובל ותובל קין ואחות תובל קין - נעמה, ולחברים. וכשהערב יֵרד מישהו יחכה לאיש שגופתו מוטלת בשדה, או ליד הנחל. יביט מן האשנב, יאמץ את עיניו, ולא יֵדע מדוע אחרו פעמיו. וקור יעבור בעצמיו, בחום הכבד של הלילה בלב הסהר הפורה. אבל עד עדה וצילה ויבל ויובל ותובל קין ואחות תובל קין - נעמה, והחמור הקטן בלעם, למך ילך בדרך לבד, חוט יחיד, מביט בידיו שהרגו אחד ושיכלו רבים, שפרמו. ובבדידותו, בדידות חיה פצועה, הוא ימציא את הפּנייה. 
הוא פונה אליהן בשמותיהן: עדה וצילה. שתי נשים, שני חוטים נפרדים. וכבר הוא מושך מן הפלך את החוט המשולש - "נשי למך". הוא ימשיך לטוות. "כי איש הרגתי לפצעי", הוא אומר, ומוסיף: "וילד לחבֻרתי". שר פלך מיומן. איש הוא איש, אדם ודי, חף מהיבט, ממטען, מעבר, מעתיד. יֶלֶד הוא איש, ארוג במסכת משפחתית. אסתר קל, בספרון מכתמים קטנטון שנקרא "מבית המרקחת הפרטי שלי", חקרה את הביתי ואת הפרטי ורקחה את השלה לשלי. אהבתי לקרוא בו כשהייתי ילדה. הוא נקנה לאחי, הספרון. לילד שאולי לא היה לו קל בקיבוץ, שלא הדהד עם כולם במקהלת קולות דקים אל מול המצוקים. "בתקווה שיהיה לך חג פסח שמח וּבכלל שתמיד יהיה לך שמח יחד עם כולנו שאוהבים אותך מאוד. כל המשפחה, פסח 1986". וכתוב שם, בספרון, מכתם שני, עמוד ראשון: "כדאי לזכור: לכל אחד, שאנחנו כועסים עליו, שונאים אותו, מחרפים אותו - יש אִמא אוהבת...". ואני, גוזל רך, זכרתי, והייתי מתאמנת לראות את אלה שלא אהבתי ברגעים ביתיים עם אימא שלהם. הנה הוא נכנס הביתה ואימא שלו שמחה לקראתו. בערב ניגשת ללטף ולומר לילה טוב, בבוקר עוטפת את הסנדוויץ', שוטפת תפוח, מקפלת מפית, קושרת היטב את השקית. אחר־הצהריים מחכה לו שיחזור מהחוג, שואלת איך היה, פורסת עוגה ומוזגת שתייה. יום־יום, מימים ימימה, מסביב לשעון, אימו עושה לו מעיל קטון. 
ולמך מבין עכשיו, בדרך הביתה. לא איש הוא הרג, אלא ילד. חלק מרקמה, מסכת כל המכאוב וכל האהבה. אז הוא שר לנשיו, פורט על הנול כעל נבל, עובר באצבעותיו על השתי ועל הערב, אורג את קורבנו, על קרוביו ואוהביו, עם עצמו, ואת עצמו עם נשותיו. כי הוא הביט סביב ולנגד עיניו נחשפה המסכת. אנשים שנודעים זה אל זה, ויולדים זה לזה, וקושרים את עצמם זה עם זה, במיתרי האוהל, שבין יריעותיו ייוועדו ויהיו לעדה. במיתרי הכינור, שאצבע של אחד תרעיד, וצליל ייווצר, ויעלה ויבוא באוזנו של אחר, וירעד לו עור התוף, וירעדו הפטיש והסדן והארכוף. הוא רואה את הקשרים, והוא מבין שהוא פרם, והוא מסיע את היתד ואת ההרג לתוך המסכת.



"אריג", תחריט, איווט ישכיל



יום שבת, 20 ביולי 2013

וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם


(הטקסט המקראי: בראשית לז-מה)


יוסף רועה את אחיו בצאן. יכול היה הכתוב לומר "עִם", ולהיות חד-משמעי. ולהיות לא מתאים. יוסף לא איתם. במחוזות אחרים היו ודאי אומרים שזו שגרת הלשון בסיפור: "ואת בנימין . . . לא שלח יעקב את אחיו", "והקטן היום את אבינו בארץ כנען". אפשר ככה לומר, שגרת הלשון. אפשר אפילו שגרון. הטראומטי והראומטי. בעיות במפרקים וברקמות החיבור. 
הוא מביא את דיבת בני השפחות רעה. מלשין. נער שכוחו בלשונו. הנער המגיד, האומר, המספר, הפותר. האיש אשר על פיו יישק דבר (וכל העם, גם), האיש שכל חייו אנוסים לו על פי הדיבור. "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וישנאו אותו". זה המיקח, אהבת אב מחירה שנאת אח. חמור מזה: מחירה חרם. "ולא יכלו דבּרו לשלום". שתיקה, בסיפור שכולו מונע על-ידי דיבור. יוסף, נשוא ושנוא, גָדֵל בבידוד. בבד הכותונת הזו שעשה לו אביו. מתגאה בה, מתנאה בה, מתקנא באחיו. רוצה להתלבש כמותם, בסתם בגדים, רוצה שישתפו אותו, רוצה להיות איתם. הם אחיו הגדולים. יפי הבלורית והתואר. הם מוצלחים. מלח הארץ. הם הולכים בצעד קל, נינוחים, תמיד ביחד, קול אחד, קולקטיב, סמוכים ובטוחים בעצמם. הם בינוניים. חסרי ייחוד, סתמיים, אנשים פשוטים, כפריים, עדר רועי כבשים ועתודים, מלח גס. והוא עדין, והולך מהורהר, וחולם חלומות, ורואה עתיד, וחושב תמיד. והחלומות חיים בו, והוא מדבר, והוא מספר. מנסה לתקשר. אולי אם יכריז פתאום שחלם חלום הם יעצרו את משחקם ויישאו אליו עיניים. ואולי ישאלו שאלות. והוא ידבר איתם. אליהם. יתנשא מעליהם, בורים ונבערים, שטאנץ כנעני. ככה זה במלח - כל הגרגרים דומים. בספר "תנ"ך בתמונות" של יוליוס שנור פון-קארולספלד, האחים דומים זה לזה, וגם דומים ליתר דמויות המשנה לאורך הספר. ניצבים עבריים. לוי יישא את ארון הברית בעת כיבוש יריחו. דן יסתער עם גדעון על מדין. שמעון יתגלגל בשמעי בן גרא, וגד יתגולל מתחת לרכבו של אחאב בשדה הקרב. פזורים לאורך המקרא, שורה ארוכה ארוכה, אחים בדם, חיילים בצבאות יהוה צבאות השם יקום דמם. וכל בן יחיד לאימו ואהוב על אביו. דוד שלי קיבל את ה"תנ"ך בתמונות" ב-30.11.54, שי מתל-יצחק. הוא בא אז ארצה, לביקור, לקורס במכון למדריכי חו"ל. בחור צעיר ונלהב. לימים יתגלגל הדוד טָלוֹ תחת להב אש אוכלה, בינות רכב מצרים ופרשיו, לטפל בפצועים. חולות עשנים וחוסמי עורקים, ושורה ארוכה של יחידים לאימם, שהרופא הקרבי קבע את מותם. ואני קיבלתי את הספר מתישהו, כשהתארחנו אצל הדוד טלו. שלפו מהמדף, שלא תשתעמם הילדה. מתחת לכל תמונה מובא בו הפסוק שהיא מתארת, ובעמוד ממול - הסבר קצר: 

22 מכירת יוסף 

אורחת מדינים עברה ליד הבור, בו השליכו בני יעקב את יוסף אחיהם. עד מהרה נגמר המשא-ומתן: הסוחר המדיני משלם, ושניים מאנשיו המזויינים מובילים את הנער הרך אתם. יוסף הולך ערום למחצה, כי אחיו הפשיטוהו את כתונת הפסים (פס' כ"ג); הנה היא ביד אחד אחיו (שמאל), וכבר הם מתחילים לתכן את עלילת מותו של יוסף אחיהם הקטן (פס' ל"א ואילך). 

"שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי", הוא אומר, נועץ בדבריו את "הזה", מחשק אותם - וגם אותו, רועד מן המעמד - למוצא פיו. "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה". ובחלומו והנה הוא איתם, הם ביחד כולם, מאלמים אלומים. כמו בסיפור על האב שכינס על ערש דווי את בניו, ונתן לכל אחד זרד בודד, שישבור אותו בידיו, וגם באצבעותיו שלו החלושות, השקופות מזוקן, הוא שבר זרד, ואחר הגיש להם אלומת זרדים מהודקת היטב. ואז נשבר החלום, והנה קמה אלומתו וגם ניצבה, ואלומות אחיו משתחוות לה. "ויוסִפו עוד שנוא אותו". ובחלומו הבא כבר אין חלום, רק נבואה. ואחריו הם מקנאים. 
ובמצרים הוא יקרא לבכורו מנשה, לאמור "נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". דבר שאמירתו סותרת אותו. אולי ככה זה בסיפור על דיבור. דבריו עודם מהדהדים בין הקירות הגבוהים לשורות העמודים, והנה בית אביו וכל סבלו נעמדים מולו. הוא מכיר אותם - עייפי בלורית ותואר, בלויי בגדים, הולכים בצעדים כבדים, מלח בלי קמח. משׂקיהם הריקים בוקעות יללות תנים, שריקות עדרים, אבחת חרמש בקמה, הדהוד בכי כבוש בבור סוד. הוא מתנכר להם. הוא ירחיק ויקרב, יעלה ויוריד, ייכמר ויתעמר, יתאפק ויבכה. הוא יבקש מהאשר על הבית "הבא את האנשים הביתה . . . כי איתי יאכלו האנשים בצהרים". כך הוא תכנן, בעל החלומות הלזה, שכבר צבר מספיק עבר כדי להפנות גם אליו את מבטו המצועף. "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים איתו לבדם (כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם)". ורק הבירה המצרית העכורה, בירת שעורה, תשחרר עכבות, תתיר רסנים, הנה מה טוב ומה נעים, "וישתו וישכרו עמו". 
ויהי אחר הדברים האלה דברים אחרים. ואחריהם יאמר יהודה, כבר לא שיכור משיכר ועוד לא חכלילי עיניים מיין, "ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם..". ויוסף לא כך אמר. לא אמר "אִתכם". לא הסמיך אליהם את בנימין. הוא יודע, הוא היה שם, אין "אִתכם" עם האחים. ויהודה, שידע לומר על יוסף, על שפת הבור, "כי אחינו בשרנו הוא", יודע לומר על בנימין את ה"איתנו". שוב ושוב ושוב: אִתכם, איתנו, איתנו, איתנו, עם אחיו, איתי. כל חזרה - זרד. ויוסף נשבר. לנגד עיניו עולות דלות ודקות תואר מאוד אצבעותיו החלושות של יעקב, שקופות מזוקן, ימינו מלטפת לאט את ראש בנימין ושמאלו לואטת את פניו, והוא הולך וקמל, הולך וממלמל בני יוסף בני בני יוסף טרוף טורף יוסף בני בני. 
"ולא עמד איש אִתו בהתוודע יוסף אל אחיו". אבל קולו יוצא ועוטף את ביתו החדש, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. צפנת פענח, בן בית, בעל בעמיו, אינו לבד. "אני יוסף" הוא אומר, "ולא יכלו אחיו לענות אותו". והוא דיבר ודיבר ודיבר, כרך משפט אחד באחר, חנט את עצמו במילים. "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם". ואחר-כך, באותו הפה, נישק לכל אחיו ובכה עליהם, "ואחרי כן דיברו אחיו איתו".





יום שבת, 13 ביולי 2013

והנה גמלים באים


(הטקסט המקראי: בראשית יב-יג)

נגזרה עליו מהגרוּת. הוא מתחיל לנדוד בארץ, עובר ממקום למקום. כמו אדם טרוד שמתהפך במיטתו, לא מצליח להירדם. אף תנוחה אינה נוחה, כל הגוף נהיה רגיש. המגע של השמיכה, זווית הראש על הכרית. כאן חם, שם קר, פה יש יתושים, שם יש גרגשים. שפילקעס. לא מוצא מרגוע לנפשו, מנוח לרגלו. "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". נעתק. נוטה אוהל, איש ארעי בין בני הארץ, היושבים לבטח, ספונים בבתיהם מימים, בעריהם מקדם. מרחוק הוא רואה את האורות עולים בחלונותיהם כשהחושך יורד. הוא מגיף את יריעת פתח האוהל. כשהיה קטן היה שוכב במיטתו כשפניו אל הקיר המטויח ומסמן עליו באצבעו קווים וצורות, עד שנרדם. לפעמים היה חורץ בו בציפורן ומצטמרר, וחוזר וחורץ, מצטמרר, מתמסר. כשהייתי קטנה הייתי שוכבת במיטתי שבגן הילדים כשפני אל הקיר המדופן צלעות עץ מהקרקע עד אמצע גבהו. שנת צהריים. גם אם לא עייפים. חדר מואפל, רחש המזגן ולחש המטפלות. ואני, עם הפנים לקיר, מתרגלת על הדובי החום הקטן פעולות החייאה.
אברם, צועני, נוקר את הקרקע. נועץ יתד, מותח מיתר. הכל מאוד שונה כאן, מנוכר. אדמת בית אל טרשית, קשה. אולי המדבר? הלוך ונסוע. הנגבה, ואז כבר למצרים, כי כבד הרעב, וכבד על עפעפינו העולם. "ויעל אברם ממצרים . . . וילך למסעיו מנגב ועד בית אל אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי. אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה". איש מחפש מקום. חוזר אל ההר ההוא, שבו הניח אבן על אבן. הבתים במודיעין - אלו שעל הרחובות הראשיים, שמקדמים את פני הבאים - מחופי אבן. כך הראה לי פעם אלכס, שעזב את הדוקטורט במקרא ובנהייה פרועה הלך אל בורות המים של בילעין. בנייה כמו-ירושלמית. עיר שחוברה למרחב. עיר טו סטיי. אברם חוזר. לזהות את הנופים בעלותו ההרה. להעלות בזיכרונו - את הסלע ההוא, את העץ. לשנייה משהו יהיה לו מוכר, משהו יהיה לו נזכר. כבראשונה הוא קורא שם בשם יהוה. יש מישהו בבית? יש בית? אין מי שיסיר את הקללה. "לזרעך אתן". רעב בארץ, ריב רועים - אמתלה לתלות בה את האוהל המקופל על אוכפו של הגמל. בשנה הראשונה באוניברסיטה - מה ידעתי, לא ידעתי - נכנסתי לקורס של החוג להיסטוריה של עם-ישראל. משהו על ההיסטוריה של "תקופת האבות". בפתח דבריו ביקש המרצה להפריך, באותות ובמופתים, את הסברה (/את האמונה) שסיפורי האבות הם אמת היסטורית, והציג את הדוגמה של ביות הגמל: בתקופה המזוהה כ"תקופת האבות" (ראשית האלף השני לפנה"ס) הגמל טרם בוית, ולא שימש כבהמת משא/מסע (עדויות סותרות, ויש לא מעט, לא הוצגו. אין גמלים בגילמן). אשר על כן - סח המרצה בצחיחות נזירית, אכזרית וזחוחה - זהו אנאכרוניזם! תיאורי האבות המפליגים על-פני ספינות המדבר הגדולות, חוצים ימים וחולות, עמוסי נכֹאת וצרי ולוט, מתערסלים על האוכף במסעיהם, אינם אלא בדיון, תעתועי דמיון, פטה מורגנה. "תופעה אופטית באוויר המחקר הבהיר והצח, ששכבותיו התחממו במידה שונה, ועל-ידי כך נשברות קרני אור האמת באופן שעצמים הנמצאים מאחורי האופק ההיסטורי משתקפים ונראים מעליו". אותו שיעור היה לי שיעור חשוב במה לא מעניין אותי.
הגמל, לעומת זאת, הוא יצור מרתק. מופלא ומאלף. התוודעתי לכמה מסגולותיו בשלהי האלף השני לספירה, עוד כשהיה בכר קל רגליים, דוגמה לאדפטציה, לפני שגדל ושירך דרכיו ונהיה דוגמה להפרחת גמלים באוויר המחקר הקר. אני עוד זוכרת לו את חסד נעוריו, לכתו במדבר, עם או בלי אוכף. את ריסיו הארוכים שסוככים לו על עיניו מפני עלעול גרגרי החול. את כפותיו הרחבות, המונעות מרגליו הארוכות לשקוע בעומק החול ככלונסאות. את רגליו הארוכות, המרחיקות את גופו הגדול מהחול הלוהט. את גופו הקיפח, שגודלו מעכבו מלהשתרב בשמש הקופחת. את ברכיו ועצם החזה שלו, עוטות שכבת קרטין כשריון מחום החול בנוחו. את מנגנוני ויסות החום, את יעילות מערכת העיכול, את פעילות הכליות, את אחוז ההמטוקריט, את מהירות גמיאת המים, את שומן הדבשת. ואת הקש.
אברם, אם כן, וגם אם לא, טוען את גמלו ונוסע. זו לא הקללה וזה לא אלוהים. זה הוא. זר ומוזר לו המקום, ולעזוב זה מה שהוא יודע. לא רק את אור וחרן הוא עזב. כל מלון אורחים, כל נווה מדבר, כל כפר על הפרת. לא להיקשר, לא להביט אחור (ללוט, אחיינו וצילו, זה מאוד עזר).
"ואנשי סדם רעים וחטאים ליהוה מאד. ויהוה אמר אל אברם שא נא עיניך . . . כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך". מול קציני סדום ועם עמורה אלוהים מתעורר. מפסיק להתעמר. נזכר שבו הוא בחר, שמקלליו ארורים. מביט באיש הזה, שגמע מרחקים, שכל חייו הילך. מביט ומתרכך. שא נא עיניך, אברם. עיניך החומות מרוב אדמה. שנעוצות ברגבים, שתרות אחר בור מים, בוסתן, מלון אורחים, מקשת אבטיחים, צל שקמה נופלת. מלמעלה הוא מראה לאברם את כל שביליו, כברות דרכיו. את הארץ שחרצה את עקביו, את האדמה המנוקבת ככברה מיתדותיו. יתד, בשירת ימה"ב, היא הברה המורכבת משווא נע ותנועה. "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", הוא חוזר ואומר וחותם את דבריו. חותך איפה שצריך. חונך לו לפי דרכו, נותן לו תוחלת ותכלית בהילוכו. כמו מים קרים על נפש עייפה המילים האלה, המפייסות. "ויאהל אברם ויבא וישב". נהיה שלווים, שרי, נהיה שלווים מאוד. היום פנה, עינינו עצומות. 




גרף זה מראה את טמפרטורת גופו של הגמל וטמפרטורת הסביבה לאורך זמן. 
כמו כן, ניתן לראות בו דבשת.



יום רביעי, 10 ביולי 2013

בובע מאשה



(הטקסט המקראי: בראשית יא-יב)



תמיד כשאני קוראת את ה"לך לך מארצך וממולדתך..." אני נזכרת בסבתא שלי, בובע מאשה, שנורא אהבתי. היו לה חיים נוחים, אי אז בטוקומן. אחרי שהניחה במרכז השולחן סיר גדול עם זה מה יש, הייתה מפקידה את שתי הבנות הבוגרות, האחראיות מכוח הכורח, אימא שלי ואחותה הגדולה, לנענע את עריסותיהם של התאומים, ויוצאת עם אימה, שלובות זרוע, למאטינה. ובארץ היא עבדה בבנק. אישה בת 50 בערך, שעד אז הייתה לה שיקסע, עומדת גבוהה ותשושה ותלושה, בחום צהרי היום, בסניף הדהה של רמת אליהו, מטאטאה באיטיות את כל חולות ראשון שרוחות הים סחפו פנימה, מתכופפת לסחוט סחבה, מקפלת אותה באצבעות לבנות ארוכות וסולדות שמסרבות להתהדק על הבד. תנועת לחיצה רפה. זה מספיק. לא באמת אכפת לה מהרצפה. לא באמת אכפת לה. לקחו אותה באניה, טרפו את חייה. 
אברם יצא מעירו, אור כשדים, שלא על דעתו. "וימת הרן על-פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים". תרח לא יכול עוד לשבת שם, בבית, בנופים שבהם גידל את הרן. באחד הפרקים של "האוס", כשווילסון מבקש לעבור לעיר אחרת, שבה לא כל פינה תזכיר לו את אמבר, קמרון אומרת לו שהוא לא יוכל לברוח מהזיכרונות. ברחובות עירו החדשה יחלוף על פניו איש עם צעיף שצבעו כצבע עיניה. תרח יאמר לה שאין ראי צעיף מקרי כראי המיטה, הבאר. כך הוא ישיב, וישך את שפתיו, וייקח את ביתו איתו באֲנייתו. אברם, ושרי, ולוט הקטן, "לוט בן הרן, בן בנו", תלוי לו על צווארו. הם יצאו ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן. וישבו שם. להשתרש עמוק באדמה שזהו שמה, לנעוץ אצבעות גרומות בין הרגבים, להיאחז חזק, לא עוד לברוח, רק לזכור. ואיך הוא ויתר - על המיטה, על הבאר? זה המסע של תרח. ראשיתו ב"וימת הרן" וסופו ב"וימת תרח בחרן". אברם נספח אליו, סחוף על גדות הפרת, מהמישורים של הסהר הפורה, צפונה וימה, עד למרגלות ההרים שבפתחת חַתי. חרן, אגב, היא לא בדיוק בדרך מאוּר לכנען.
"וימת תרח בחרן. ויאמר יהוה אל אברם...". לנעליו של תרח, גדולות ובלויות, שנתקשחו מטיט ונשתחקו מאבן, ינסה להיכנס אלוהים, שאין לו אב, ואין לו מושג. האיש הזה, שהשתרך בדממה בעקבות אביו השכול - ממנו אפשר לעשות עם. כי אין לו עמוד שדרה. צריך רק להוציא אותו מצילו הענק של אביו, את אבְרָם. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". לך לךָ - עבורך, עשה לביתך, לא עוד הילוכם של אחרים, למענם, בחייהם ובמותם. תחשוב על עצמך, אברם! תחשוב על שֵם, תחשוב גדול, תחשוב אברם בע"מ. אתה תהיה למגה-גוי, ונברכו בך כולם. 
הוא מוכר לו גדולה, הוא ימכור לו מרחב, הוא יקסום לו אלף גוון בחידת מרחקיו. "אל הארץ אשר אראך". ואברם קם והולך, בלי לומר מילה. הולך "כאשר דבר אליו יהוה". ומה שקסם לו, לאיש המובל, לא היה הלא-נודע, ולא היה העצמאות. קסמה לו התלות. לא להיות תלוש. יהוה יראה לו. אבל הכתוב מעלה עליו את אביו מן האוב: "ויקח תרח את אברם . . . ויצאו . . . ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" > "ויקח אברם את שרי . . . ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". לא כאשר דיבר אלוהים הלך אברם, אלא כאשר הלך אביו. כמו איניאס הוא הולך, לוט לצידו ואביו על שכמו. זה המשא של אברם. ללכת ארצה כנען. השבילים הם שם, אצלו בדם. מִרְעוֹלים חרותים בנופי נפשו. פעם, בנופי ילדותי, הייתי פוסעת אין-ספור פעמים במרעולים שכבש הבקר. בעיקר באלה שעל צלעו של נחל עמוד, במדרון היורד אליו מהבריכה של הקיבוץ. והם לא נודעו לי בשמם. רק לפני שנים אחדות, בין אבני המרצפת, התוודעתי למילה הזאת, היפה. מוזר שהיא לא הייתה שם, בין הגבים, לצד צְנֵפות החזירים, נשקפת מקיני הנשרים. שלא הסתננה ולו פעם בין השאלה שהיינו שואלים את המצוק, במקהלת קולות דקים ("האם רצחת את הזקן?"), לבין התשובה הקצרה שהשיב לנו, ביבושת, באדישות של מצוקים. שלא הגיחה מחגווי הסלע או מהמערות הגדולות, שגללי צבאים ניקדו את רצפתן ועטלפים נתלו להן מתקרתן, ועל קירותיהן ראה האדם הראשון את צילו. חבל שלא הייתה שם. הייתי נהנית יותר אילו ידעתי שאני הולכת על מרעול. 
המסע הושלם. אלוהים כנראה הרגיש שחסרונו אינו מורגש, וחש להשתחל. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". שם נראה אליו האל, ומורה לו על הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". 
בהיגד הזה, שאברם ינצור בליבו, מילה במילה, שנים רבות, אלוהים, אל קנאי, סוגר חשבון עם אברם, על שהעדיף את האב המת על האל החי: הארץ הזאת, זאת שאתה עומד עליה, מרגיש אותה עכשיו בעקביך, מפורר את עפרה בין אצבעותיך, זאת שברגליך העדת עליה, הועדת אותה - לא לך היא תהיה. רק לזרעך. אתה תהלך בה כגר, כמהגר. תישאר תלוש, נווד, בן בלי בית. בחלומותיך תטפס במדרגות אל הירח, תשכב פרקדן בצל הדקל על הפרת, תתמקח בשוק בחרן. בחלומותיך תריח ריחות אחרים - תבשילים אורפאלים, בעבע תמרים. וַתֵעור ותהא לא מכאן, לא של כנען. כבר אמרו אחריך - איך תטעם את אשר תאכל, ואיך יערב? הלא ליבך במזרח ואתה בסוף מערב.