והנה גמלים באים

(הטקסט המקראי: בראשית יב-יג)

נגזרה עליו מהגרוּת. הוא מתחיל לנדוד בארץ, עובר ממקום למקום. כמו אדם טרוד שמתהפך במיטתו, לא מצליח להירדם. אף תנוחה אינה נוחה, כל הגוף נהיה רגיש. המגע של השמיכה, זווית הראש על הכרית. כאן חם, שם קר, פה יש יתושים, שם יש גרגשים. שפילקעס. לא מוצא מרגוע לנפשו, מנוח לרגלו. "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". נעתק. נוטה אוהל, איש ארעי בין בני הארץ, היושבים לבטח, ספונים בבתיהם מימים, בעריהם מקדם. מרחוק הוא רואה את האורות עולים בחלונותיהם כשהחושך יורד. הוא מגיף את יריעת פתח האוהל. כשהיה קטן היה שוכב במיטתו כשפניו אל הקיר המטויח ומסמן עליו באצבעו קווים וצורות, עד שנרדם. לפעמים היה חורץ בו בציפורן ומצטמרר, וחוזר וחורץ, מצטמרר, מתמסר. כשהייתי קטנה הייתי שוכבת במיטתי שבגן הילדים כשפני אל הקיר המדופן צלעות עץ מהקרקע עד אמצע גבהו. שנת צהריים. גם אם לא עייפים. חדר מואפל, רחש המזגן ולחש המטפלות. ואני, עם הפנים לקיר, מתרגלת על הדובי החום הקטן פעולות החייאה.

אברם, צועני, נוקר את הקרקע. נועץ יתד, מותח מיתר. הכל מאוד שונה כאן, מנוכר. אדמת בית אל טרשית, קשה. אולי המדבר? הלוך ונסוע. הנגבה, ואז כבר למצרים, כי כבד הרעב, וכבד על עפעפינו העולם. "ויעל אברם ממצרים . . . וילך למסעיו מנגב ועד בית אל אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי. אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה". איש מחפש מקום. חוזר אל ההר ההוא, שבו הניח אבן על אבן. הבתים במודיעין - אלו שעל הרחובות הראשיים, שמקדמים את פני הבאים - מחופי אבן. כך הראה לי פעם אלכס, שעזב את הדוקטורט במקרא ובנהייה פרועה הלך אל בורות המים של בילעין. בנייה כמו-ירושלמית. עיר שחוברה למרחב. עיר טו סטיי. אברם חוזר. לזהות את הנופים בעלותו ההרה. להעלות בזיכרונו - את הסלע ההוא, את העץ. לשנייה משהו יהיה לו מוכר, משהו יהיה לו נזכר. כבראשונה הוא קורא שם בשם יהוה. יש מישהו בבית? יש בית? אין מי שיסיר את הקללה. "לזרעך אתן". רעב בארץ, ריב רועים - אמתלה לתלות בה את האוהל המקופל על אוכפו של הגמל. בשנה הראשונה באוניברסיטה - מה ידעתי, לא ידעתי - נכנסתי לקורס של החוג להיסטוריה של עם-ישראל. משהו על ההיסטוריה של "תקופת האבות". בפתח דבריו ביקש המרצה להפריך, באותות ובמופתים, את הסברה (/את האמונה) שסיפורי האבות הם אמת היסטורית, והציג את הדוגמה של ביות הגמל: בתקופה המזוהה כ"תקופת האבות" (ראשית האלף השני לפנה"ס) הגמל טרם בוית, ולא שימש כבהמת משא/מסע (עדויות סותרות, ויש לא מעט, לא הוצגו. אין גמלים בגילמן). אשר על כן - סח המרצה בצחיחות נזירית, אכזרית וזחוחה - זהו אנאכרוניזם! תיאורי האבות המפליגים על-פני ספינות המדבר הגדולות, חוצים ימים וחולות, עמוסי נכֹאת וצרי ולוט, מתערסלים על האוכף במסעיהם, אינם אלא בדיון, תעתועי דמיון, פטה מורגנה. "תופעה אופטית באוויר המחקר הבהיר והצח, ששכבותיו התחממו במידה שונה, ועל-ידי כך נשברות קרני אור האמת באופן שעצמים הנמצאים מאחורי האופק ההיסטורי משתקפים ונראים מעליו". אותו שיעור היה לי שיעור חשוב במה לא מעניין אותי.
הגמל, לעומת זאת, הוא יצור מרתק. מופלא ומאלף. התוודעתי לכמה מסגולותיו בשלהי האלף השני לספירה, עוד כשהיה בכר קל רגליים, דוגמה לאדפטציה, לפני שגדל ושירך דרכיו ונהיה דוגמה להפרחת גמלים באוויר המחקר הקר. אני עוד זוכרת לו את חסד נעוריו, לכתו במדבר, עם או בלי אוכף. את ריסיו הארוכים שסוככים לו על עיניו מפני עלעול גרגרי החול. את כפותיו הרחבות, המונעות מרגליו הארוכות לשקוע בעומק החול ככלונסאות. את רגליו הארוכות, המרחיקות את גופו הגדול מהחול הלוהט. את גופו הקיפח, שגודלו מעכבו מלהשתרב בשמש הקופחת. את ברכיו ועצם החזה שלו, עוטות שכבת קרטין כשריון מחום החול בנוחו. את מנגנוני ויסות החום, את יעילות מערכת העיכול, את פעילות הכליות, את אחוז ההמטוקריט, את מהירות גמיאת המים, את שומן הדבשת. ואת הקש.

אברם, אם כן, וגם אם לא, טוען את גמלו ונוסע. זו לא הקללה וזה לא אלוהים. זה הוא. זר ומוזר לו המקום, ולעזוב זה מה שהוא יודע. לא רק את אור וחרן הוא עזב. כל מלון אורחים, כל נווה מדבר, כל כפר על הפרת. לא להיקשר, לא להביט אחור (ללוט, אחיינו וצילו, זה מאוד עזר).

"ואנשי סדם רעים וחטאים ליהוה מאד. ויהוה אמר אל אברם שא נא עיניך . . . כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך". מול קציני סדום ועם עמורה אלוהים מתעורר. מפסיק להתעמר. נזכר שבו הוא בחר, שמקלליו ארורים. מביט באיש הזה, שגמע מרחקים, שכל חייו הילך. מביט ומתרכך. שא נא עיניך, אברם. עיניך החומות מרוב אדמה. שנעוצות ברגבים, שתרות אחר בור מים, בוסתן, מלון אורחים, מקשת אבטיחים, צל שקמה נופלת. מלמעלה הוא מראה לאברם את כל שביליו, כברות דרכיו. את הארץ שחרצה את עקביו, את האדמה המנוקבת ככברה מיתדותיו. יתד, בשירת ימה"ב, היא הברה המורכבת משווא נע ותנועה. "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", הוא חוזר ואומר וחותם את דבריו. חותך איפה שצריך. חונך לו לפי דרכו, נותן לו תוחלת ותכלית בהילוכו. כמו מים קרים על נפש עייפה המילים האלה, המפייסות. "ויאהל אברם ויבא וישב". נהיה שלווים, שרי, נהיה שלווים מאוד. היום פנה, עינינו עצומות. 

גרף זה מראה את טמפרטורת גופו של הגמל וטמפרטורת הסביבה לאורך זמן. 

כמו כן, ניתן לראות בו דבשת.