וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם

(הטקסט המקראי: בראשית לז-מה)

יוסף רועה את אחיו בצאן. יכול היה הכתוב לומר "עִם", ולהיות חד-משמעי. ולהיות לא מתאים. יוסף לא איתם. במחוזות אחרים היו ודאי אומרים שזו שגרת הלשון בסיפור: "ואת בנימין . . . לא שלח יעקב את אחיו", "והקטן היום את אבינו בארץ כנען". אפשר ככה לומר, שגרת הלשון. אפשר אפילו שגרון. הטראומטי והראומטי. בעיות במפרקים וברקמות החיבור. 

הוא מביא את דיבת בני השפחות רעה. מלשין. נער שכוחו בלשונו. הנער המגיד, האומר, המספר, הפותר. האיש אשר על פיו יישק דבר (וכל העם, גם), האיש שכל חייו אנוסים לו על פי הדיבור. "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וישנאו אותו". זה המיקח, אהבת אב מחירה שנאת אח. חמור מזה: מחירה חרם. "ולא יכלו דבּרו לשלום". שתיקה, בסיפור שכולו מונע על-ידי דיבור. יוסף, נשוא ושנוא, גָדֵל בבידוד. בבד הכותונת הזו שעשה לו אביו. מתגאה בה, מתנאה בה, מתקנא באחיו. רוצה להתלבש כמותם, בסתם בגדים, רוצה שישתפו אותו, רוצה להיות איתם. הם אחיו הגדולים. יפי הבלורית והתואר. הם מוצלחים. מלח הארץ. הם הולכים בצעד קל, נינוחים, תמיד ביחד, קול אחד, קולקטיב, סמוכים ובטוחים בעצמם. הם בינוניים. חסרי ייחוד, סתמיים, אנשים פשוטים, כפריים, עדר רועי כבשים ועתודים, מלח גס. והוא עדין, והולך מהורהר, וחולם חלומות, ורואה עתיד, וחושב תמיד. והחלומות חיים בו, והוא מדבר, והוא מספר. מנסה לתקשר. אולי אם יכריז פתאום שחלם חלום הם יעצרו את משחקם ויישאו אליו עיניים. ואולי ישאלו שאלות. והוא ידבר איתם. אליהם. יתנשא מעליהם, בורים ונבערים, שטאנץ כנעני. ככה זה במלח - כל הגרגרים דומים. בספר "תנ"ך בתמונות" של יוליוס שנור פון-קארולספלד, האחים דומים זה לזה, וגם דומים ליתר דמויות המשנה לאורך הספר. ניצבים עבריים. לוי יישא את ארון הברית בעת כיבוש יריחו. דן יסתער עם גדעון על מדין. שמעון יתגלגל בשמעי בן גרא, וגד יתגולל מתחת לרכבו של אחאב בשדה הקרב. פזורים לאורך המקרא, שורה ארוכה ארוכה, אחים בדם, חיילים בצבאות יהוה צבאות השם יקום דמם. וכל בן יחיד לאימו ואהוב על אביו. דוד שלי קיבל את ה"תנ"ך בתמונות" ב-30.11.54, שי מתל-יצחק. הוא בא אז ארצה, לביקור, לקורס במכון למדריכי חו"ל. בחור צעיר ונלהב. לימים יתגלגל הדוד טָלוֹ תחת להב אש אוכלה, בינות רכב מצרים ופרשיו, לטפל בפצועים. חולות עשנים וחוסמי עורקים, ושורה ארוכה של יחידים לאימם, שהרופא הקרבי קבע את מותם. ואני קיבלתי את הספר מתישהו, כשהתארחנו אצל הדוד טלו. שלפו מהמדף, שלא תשתעמם הילדה. מתחת לכל תמונה מובא בו הפסוק שהיא מתארת, ובעמוד ממול - הסבר קצר: 

22 מכירת יוסף 

אורחת מדינים עברה ליד הבור, בו השליכו בני יעקב את יוסף אחיהם. עד מהרה נגמר המשא-ומתן: הסוחר המדיני משלם, ושניים מאנשיו המזויינים מובילים את הנער הרך אתם. יוסף הולך ערום למחצה, כי אחיו הפשיטוהו את כתונת הפסים (פס' כ"ג); הנה היא ביד אחד אחיו (שמאל), וכבר הם מתחילים לתכן את עלילת מותו של יוסף אחיהם הקטן (פס' ל"א ואילך). 

"שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי", הוא אומר, נועץ בדבריו את "הזה", מחשק אותם - וגם אותו, רועד מן המעמד - למוצא פיו. "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה". ובחלומו והנה הוא איתם, הם ביחד כולם, מאלמים אלומים. כמו בסיפור על האב שכינס על ערש דווי את בניו, ונתן לכל אחד זרד בודד, שישבור אותו בידיו, וגם באצבעותיו שלו החלושות, השקופות מזוקן, הוא שבר זרד, ואחר הגיש להם אלומת זרדים מהודקת היטב. ואז נשבר החלום, והנה קמה אלומתו וגם ניצבה, ואלומות אחיו משתחוות לה. "ויוסִפו עוד שנוא אותו". ובחלומו הבא כבר אין חלום, רק נבואה. ואחריו הם מקנאים. 

ובמצרים הוא יקרא לבכורו מנשה, לאמור "נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". דבר שאמירתו סותרת אותו. אולי ככה זה בסיפור על דיבור. דבריו עודם מהדהדים בין הקירות הגבוהים לשורות העמודים, והנה בית אביו וכל סבלו נעמדים מולו. הוא מכיר אותם - עייפי בלורית ותואר, בלויי בגדים, הולכים בצעדים כבדים, מלח בלי קמח. משׂקיהם הריקים בוקעות יללות תנים, שריקות עדרים, אבחת חרמש בקמה, הדהוד בכי כבוש בבור סוד. הוא מתנכר להם. הוא ירחיק ויקרב, יעלה ויוריד, ייכמר ויתעמר, יתאפק ויבכה. הוא יבקש מהאשר על הבית "הבא את האנשים הביתה . . . כי איתי יאכלו האנשים בצהרים". כך הוא תכנן, בעל החלומות הלזה, שכבר צבר מספיק עבר כדי להפנות גם אליו את מבטו המצועף. "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים איתו לבדם (כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם)". ורק הבירה המצרית העכורה, בירת שעורה, תשחרר עכבות, תתיר רסנים, הנה מה טוב ומה נעים, "וישתו וישכרו עמו". 

ויהי אחר הדברים האלה דברים אחרים. ואחריהם יאמר יהודה, כבר לא שיכור משיכר ועוד לא חכלילי עיניים מיין, "ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם..". ויוסף לא כך אמר. לא אמר "אִתכם". לא הסמיך אליהם את בנימין. הוא יודע, הוא היה שם, אין "אִתכם" עם האחים. ויהודה, שידע לומר על יוסף, על שפת הבור, "כי אחינו בשרנו הוא", יודע לומר על בנימין את ה"איתנו". שוב ושוב ושוב: אִתכם, איתנו, איתנו, איתנו, עם אחיו, איתי. כל חזרה - זרד. ויוסף נשבר. לנגד עיניו עולות דלות ודקות תואר מאוד אצבעותיו החלושות של יעקב, שקופות מזוקן, ימינו מלטפת לאט את ראש בנימין ושמאלו לואטת את פניו, והוא הולך וקמל, הולך וממלמל בני יוסף בני בני יוסף טרוף טורף יוסף בני בני. 

"ולא עמד איש אִתו בהתוודע יוסף אל אחיו". אבל קולו יוצא ועוטף את ביתו החדש, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. צפנת פענח, בן בית, בעל בעמיו, אינו לבד. "אני יוסף" הוא אומר, "ולא יכלו אחיו לענות אותו". והוא דיבר ודיבר ודיבר, כרך משפט אחד באחר, חנט את עצמו במילים. "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם". ואחר-כך, באותו הפה, נישק לכל אחיו ובכה עליהם, "ואחרי כן דיברו אחיו איתו".