יום רביעי, 10 ביולי 2013

בובע מאשה



(הטקסט המקראי: בראשית יא-יב)



תמיד כשאני קוראת את ה"לך לך מארצך וממולדתך..." אני נזכרת בסבתא שלי, בובע מאשה, שנורא אהבתי. היו לה חיים נוחים, אי אז בטוקומן. אחרי שהניחה במרכז השולחן סיר גדול עם זה מה יש, הייתה מפקידה את שתי הבנות הבוגרות, האחראיות מכוח הכורח, אימא שלי ואחותה הגדולה, לנענע את עריסותיהם של התאומים, ויוצאת עם אימה, שלובות זרוע, למאטינה. ובארץ היא עבדה בבנק. אישה בת 50 בערך, שעד אז הייתה לה שיקסע, עומדת גבוהה ותשושה ותלושה, בחום צהרי היום, בסניף הדהה של רמת אליהו, מטאטאה באיטיות את כל חולות ראשון שרוחות הים סחפו פנימה, מתכופפת לסחוט סחבה, מקפלת אותה באצבעות לבנות ארוכות וסולדות שמסרבות להתהדק על הבד. תנועת לחיצה רפה. זה מספיק. לא באמת אכפת לה מהרצפה. לא באמת אכפת לה. לקחו אותה באניה, טרפו את חייה. 
אברם יצא מעירו, אור כשדים, שלא על דעתו. "וימת הרן על-פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים". תרח לא יכול עוד לשבת שם, בבית, בנופים שבהם גידל את הרן. באחד הפרקים של "האוס", כשווילסון מבקש לעבור לעיר אחרת, שבה לא כל פינה תזכיר לו את אמבר, קמרון אומרת לו שהוא לא יוכל לברוח מהזיכרונות. ברחובות עירו החדשה יחלוף על פניו איש עם צעיף שצבעו כצבע עיניה. תרח יאמר לה שאין ראי צעיף מקרי כראי המיטה, הבאר. כך הוא ישיב, וישך את שפתיו, וייקח את ביתו איתו באֲנייתו. אברם, ושרי, ולוט הקטן, "לוט בן הרן, בן בנו", תלוי לו על צווארו. הם יצאו ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן. וישבו שם. להשתרש עמוק באדמה שזהו שמה, לנעוץ אצבעות גרומות בין הרגבים, להיאחז חזק, לא עוד לברוח, רק לזכור. ואיך הוא ויתר - על המיטה, על הבאר? זה המסע של תרח. ראשיתו ב"וימת הרן" וסופו ב"וימת תרח בחרן". אברם נספח אליו, סחוף על גדות הפרת, מהמישורים של הסהר הפורה, צפונה וימה, עד למרגלות ההרים שבפתחת חַתי. חרן, אגב, היא לא בדיוק בדרך מאוּר לכנען.
"וימת תרח בחרן. ויאמר יהוה אל אברם...". לנעליו של תרח, גדולות ובלויות, שנתקשחו מטיט ונשתחקו מאבן, ינסה להיכנס אלוהים, שאין לו אב, ואין לו מושג. האיש הזה, שהשתרך בדממה בעקבות אביו השכול - ממנו אפשר לעשות עם. כי אין לו עמוד שדרה. צריך רק להוציא אותו מצילו הענק של אביו, את אבְרָם. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". לך לךָ - עבורך, עשה לביתך, לא עוד הילוכם של אחרים, למענם, בחייהם ובמותם. תחשוב על עצמך, אברם! תחשוב על שֵם, תחשוב גדול, תחשוב אברם בע"מ. אתה תהיה למגה-גוי, ונברכו בך כולם. 
הוא מוכר לו גדולה, הוא ימכור לו מרחב, הוא יקסום לו אלף גוון בחידת מרחקיו. "אל הארץ אשר אראך". ואברם קם והולך, בלי לומר מילה. הולך "כאשר דבר אליו יהוה". ומה שקסם לו, לאיש המובל, לא היה הלא-נודע, ולא היה העצמאות. קסמה לו התלות. לא להיות תלוש. יהוה יראה לו. אבל הכתוב מעלה עליו את אביו מן האוב: "ויקח תרח את אברם . . . ויצאו . . . ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" > "ויקח אברם את שרי . . . ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". לא כאשר דיבר אלוהים הלך אברם, אלא כאשר הלך אביו. כמו איניאס הוא הולך, לוט לצידו ואביו על שכמו. זה המשא של אברם. ללכת ארצה כנען. השבילים הם שם, אצלו בדם. מִרְעוֹלים חרותים בנופי נפשו. פעם, בנופי ילדותי, הייתי פוסעת אין-ספור פעמים במרעולים שכבש הבקר. בעיקר באלה שעל צלעו של נחל עמוד, במדרון היורד אליו מהבריכה של הקיבוץ. והם לא נודעו לי בשמם. רק לפני שנים אחדות, בין אבני המרצפת, התוודעתי למילה הזאת, היפה. מוזר שהיא לא הייתה שם, בין הגבים, לצד צְנֵפות החזירים, נשקפת מקיני הנשרים. שלא הסתננה ולו פעם בין השאלה שהיינו שואלים את המצוק, במקהלת קולות דקים ("האם רצחת את הזקן?"), לבין התשובה הקצרה שהשיב לנו, ביבושת, באדישות של מצוקים. שלא הגיחה מחגווי הסלע או מהמערות הגדולות, שגללי צבאים ניקדו את רצפתן ועטלפים נתלו להן מתקרתן, ועל קירותיהן ראה האדם הראשון את צילו. חבל שלא הייתה שם. הייתי נהנית יותר אילו ידעתי שאני הולכת על מרעול. 
המסע הושלם. אלוהים כנראה הרגיש שחסרונו אינו מורגש, וחש להשתחל. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". שם נראה אליו האל, ומורה לו על הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". 
בהיגד הזה, שאברם ינצור בליבו, מילה במילה, שנים רבות, אלוהים, אל קנאי, סוגר חשבון עם אברם, על שהעדיף את האב המת על האל החי: הארץ הזאת, זאת שאתה עומד עליה, מרגיש אותה עכשיו בעקביך, מפורר את עפרה בין אצבעותיך, זאת שברגליך העדת עליה, הועדת אותה - לא לך היא תהיה. רק לזרעך. אתה תהלך בה כגר, כמהגר. תישאר תלוש, נווד, בן בלי בית. בחלומותיך תטפס במדרגות אל הירח, תשכב פרקדן בצל הדקל על הפרת, תתמקח בשוק בחרן. בחלומותיך תריח ריחות אחרים - תבשילים אורפאלים, בעבע תמרים. וַתֵעור ותהא לא מכאן, לא של כנען. כבר אמרו אחריך - איך תטעם את אשר תאכל, ואיך יערב? הלא ליבך במזרח ואתה בסוף מערב.

  



2 תגובות:

  1. יפהפה. פיוט. מהבובע לבעבע, הסרת את הרעלה מעל המרעול. גבעולי מרעולים, גבים משעוליים. איזה כיף לך שאת ככה כותבת יפה. ובאשר לחברייך הביישנים. האם לא הגיע הזמן שגם הם ישילו מעליהם מעטה או שניים ויפרו את שתיקתם?
    א'

    השבמחק
  2. אהבתי מאוד! מחכה לפוסטים הבאים.

    השבמחק