מיהו המיילל ברוח

שלוש פעמים הקיף אגם הצער את כדור הארץ. ומה היה בו בבוקר הזה, בלילו, באתמולו. ומה היה בו, בגלגל השמש הרע, שחדר מר ונמהר אל חדרה והיכה אותה ככה, בסנוורים. מה יום מיומיים, מה חודש מחודשיים, שלושה. גבול הבית סף, גבול היאור גדה, גבול היכולת חידה. היה יאוש, היא מזכירה לעצמה עכשיו, ופחד תמיד. הצטבר, התמצק, ונטף לאיטו. כמו זפת. לא יכלה עוד לשאתו. כל בכי, קול צחוק, עצבים מרוטים. שכנים, מבטים. ששש... שה, ילד מהוסה. ילד בלי שם, משלא קוראים לו. והיא שם, מקרוב, על ערשו, לדעה מה יעשה. מרחק שליחת יד. אצבעה יוצאת אל שפתיו, להכביד לו על פיו. הילד טוב. היד מטפסת על לחיו, מלטפת את המצח. הלב שלה נחמץ. לא יזחל בחול, לא ירוץ בחצר. ילד חיוור. כשהוא בוכה אחיו מצטהלים, מצטעקים, משתוללים, שוברים כלים, והיא מאמצת אותו אליה ומשקיטה, ומשתיקה. ששש... שה, ילד. ילד טוב. הוא כבר מביט בה, יודע, רעב לעיניה, עוקב אחריה עד קצה יכולתו. והיא נעלמת לו, וקורסת ומתרסקת ונערמת לצד החרסים בפינת החדר.

כי פרעה ציווה לכל עמו לאמור אגן, ירך, יאור. חמש מילים, מאות חיים, אל המים, אל המוות, בתנועה אחת חדה ויחידה. כמו שָׁלָך שעט על דג. צולל בזווית תלולה. יחיד בסוגו, השלך. "הטפרים ארוכים, חזקים וכפופים מאוד. נוצות הגוף קצרות וקשיחות. הכנף ארוכה ומחודדת. הזנב קצר ורבוע". כך. שירה מסתתרת בסבך ה"מדריך מצולם לציפורים בישראל לפי מקומות חיוּת". אחר-כך שקט. רק גלים קטנים, טבעות טבעות. ועל גדות הנהר צועד אפיס הפר, ועיניו הטובות עצובות.

היא זוכרת, ברור, היה פחד, היה יאוש. אבל הם זרים לה עכשיו, וגם היא, נהיית לה לזרא. בשדיים כואבים ועיניים כבויות היא יושבת על הסף. אצבעות רגליה חופרות בחול, צרות בו הרים וגבעות, עורמות, מנערות. עוד יום. הרי שלשום, ואתמול... ואם אתמול אז היום, אז עוד יום, ועוד, ועד בכלל. החול, שרגליה חותרות בו, שכל משב רוח משנה את פניו, נראה לה יציב עכשיו. ב"אוסטרליץ", בהתחלה, נראה היה לי שאין עלילה. ז'אק אוסטרליץ דיבר על תחנות רכבת, ומהן יצא ובא לביצורים. דבריו על הביצורים מקיפים, ארוכים כחפיר, סובבים אותו, את ז'אק הקטן, מרכזם של מעגלים קונצנטריים המתפשטים עוד ועד נקודת המוצא. הוא מרצה במכון לתולדות האמנות בלונדון. "מאחר שעם אוסטרליץ לא היה אפשר להחליף דברים אישיים, ומאחר שאיש מאיתנו לא ידע אפוא מנין בא חברו, דיברנו זה עם זה [. . .] רק בצרפתית, אני בגולמניות מבישה ואוסטרליץ, לעומת זה, בצורה מושלמת כל כך, שזמן רב חשבתי שהוא צרפתי. כשעברנו לדבר זה עם זה באנגלית [. . .], נגע ללבי בעת ההיא באורח משונה מאוד אי-הביטחון שהתגלה אז אצל אוסטרליץ". לי התגלה אז שיש עלילה.

השעות נוקפות. היא מביטה אל האופק, אולי תופיע בתה. גלגל השמש מסמא אותה במסעו אל ארץ המתים. הידיים רועדות לה, העיניים נופלות על הקערה. קערת פח רקועה. משחה שחומה, דביקה, על דופנותיה סביב. מקל חבוש פצלות קנה וסנסני תמר, ראשו מרוח בחמר, רבוב בפירורי עפר. סחבה מטונפת, קמוטה. כמו קורמורן קטן. וריח רע, ריח תבערה שחורה. תהום רובצת פעורה בינה לבין הקערה. היא מביטה בתיעוב בקווי המתאר שהותירה באוויר האישה שכרעה עליה והתקינה תיבה. ומה לה ולה, חוץ מגוף. מרחה ומשחה וכפרה, בתנועות רחבות, על גלי הצלעות, שור הולך הלוך ושוב. לא נח, לא נגח, לא נידח, לא נופל בדרך. "ותקח לו תבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת, ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור". 

הגומא מכיר את הנהר, היא חשבה, ולקחה את התיבה. באביב ימיו גמא את מימיו, והוא ינחנו אל מי מנוחות. החמר צף ועלה מבטן האדמה, היא אמרה אז לעצמה, בקע בארות בארות, ובא באורחות סוחר, למוד דרכים ומיני פורענויות, והוא ירחיק רוחות רעות ויעלה ארוכה לגוף, אם יישרט בקנה ובסוף. הזפת סמיכה וחמה, מוצקה ורכה, והוא יישן בחיקה. והסוף יתאסף, יסתעף, יסתבך, יסוכך. נאמן לרוח יגלה סודו. והרוח תעבור ותישוב ותפער ותחשוף את התיבה לנתיב מבטו החומל של פלוני, שם על שפת היאור.

ועכשיו, מה עכשיו, גמא, בקע, חמה, בא לה להקיא מעצמה. מה היא רצה, מה בער. מכת ריח זפת וחמר. ומי חמרמרוּת מעיים שפוכים על המפתן. גלגל השמש השוקע עוקב אחר עיניה. לחיה מתחתרת בחול. והנה, תן תועה עולה מן היאור, רע מראה, שואף רוח, חושף שיניים, חולץ את שדה, תולשו בניביו, וסב על עקביו להיניק את גוריו, בסוף על שפת היאור. 

(הטקסט המקראי: שמות ב)

פלגיאט

ראש ולענה

הוא היה מתקרב אליהם בחשש, אחרי שישב וחשב זמן רב מה לומר, ומצא משהו שנון, או המציא איזה משחק נהדר להציע להם, משחק שכמותו לא שיחקו מעולם, והם בטוח יתלהבו ולא יוכלו שלא לשתף אותו כי זה המשחק שלו ורק הוא יודע את החוקים בכל שלב, כי הוא, כמו שאבא אומר עליו, חכם ומחושב ורואה קדימה. וקורץ ומוסיף "ממזר כמו אימא". וכבר מרחוק הוא היה שומע אותם שוב קוראים לעברו הנה בא הבן של הזונה הבן של הזונה. ושוב הם מתלהטים, ואומרים על אימא שלו דברים, ומתחילים לעשות תנועות משונות עם הרגליים, כמו מין ריקוד, ועם הידיים, כמו לישה, וצוחקים כולם, חושפים שיניים רֹעות, ומגרשים אותו, ושוב נהיה לו גוש כזה בגרון, שקשה לבלוע רוק, ורגע לפני שבורחות לו הדמעות הוא בורח מפניהם הרעות והולך לחורשה שמאחורי הבית, ושם הוא שוב מנצח את כל הרעים, האחים שלו, וגם סתם אחרים, ושוחט אותם בחרב העץ הקטנה, ונועץ בהם כידון, כיד הדמיון השלוחה.

כשבגרו כולם ונהיו בני אדם, הם אמרו לו שאין לו מקום שם. שהוא לא ינחל איתם. כי הוא בן אשה אחרת. והוא ברח מפניהם, שוב, רגע לפני הדמעות הקטנות מפעם. וישב בארץ טוב. ושם התלקטו אליו אנשים. קשים, מרי נפש, שפלי רוח, נידחים. התקבצו סביבו. הוא ידע לדבר, הממזר. כשהוא פתח את הפה הם השתתקו. אין פוצה פה ומצפצף. הוא לימד אותם מרות. והם לימדו אותו לירוק, ולירות, וליירט את העלבון, ולאחוז נכון בכידון, ולא לברוח אלא לשלוח יד לחרב.

הוא היה מוקף. קולות האנשים מילאו אותו וגברו על הזמזום ההוא שקבע את מעונו עמוק בתוך אוזנו, ענה בו, עינה אותו. קול ענות. טיטוס, שלפי מקורות זרים היה חמדת האנושות, אהבה בתענוגים, היה שליט טוב לעמו. חז"ל העלו בחוטמו את היתוש, בריה קלה, שכניסה יש לה ואין לה יציאה. והיתוש הלך וגדל, גדל והתהלך בתוך ראשו, מתפלש בדמו החם. שבע שנים אבד בו. במשק כנפיו השמיע לו את שמה, במסלולו שרטט לו את פניה, העלה את דמותה, עומדת יחפה על חופו המזרחי של הים שלהם, אהובת הלגאט, אחות המלך, חוטר מגזע מלכים גדולים, גאה ואמיצה. מוקעת כפרוצה. הכלבים נבחו, והשיירה עברה על פניו האפורות, מהארמון לנמל, נושאת אותה באפיריון ממנו אל הלבנון. דמו הצטנן, היתוש שלו מת, ומעט אחריו גם הוא. 

העברתי פעם רפראט על אגריפס השני, אחי אחות המלך. הכנתי שקפים עם מפות. הייתי אחרי עקירה כירורגית, ואת מפת התרחבות ממלכתו של אגריפס עד טרכון אפשר היה להקרין לי על הלסת. ככה, א-סימטרית, עמדתי ולעסתי אוויר כמעט תשעים דקות - אגריפס, יוספוס, היחס למלכי חסות. ואף לא מילה אחת על מיטתו שלטיטוס, שתוכה רצוף אהבה מברניקי בת ירושלים.  

כבר מרחוק הוא ראה את הזקנים. באו לקחת אותו מארץ טוב, את הבן של הזונה הבן של הזונה. מתוך מבוכי האוזן יצאו הדמעות הקטנות בדרכן לעיניים. הוא הידק את כף ידו על הקת ואימץ את עצמו לשמוע קצין, לראות ראש. כי הוא איש כזה עכשיו, גיבור חיל, עם כריזמה. אנשים מתלקטים סביבו. הוא חכם ומחושב ורואה קדימה. והוא כבר לא הבן של האימא. "אם משיבים אתם אותי להילחם בבני עמון ונתן יהוה אותם לפני - אנכי אהיה לכם לראש", התנה להם, ולו.

עם יד על הקת הוא הלך עם האנשים ששנאו אותו, שגירשו אותו. הלך נרגש, נישא, בראש מורם, אל המצפה, על כל העם. רקותיו תופי קרב, הדופק הולם ודופקות המילים. ראש, ראש, ראש. רצות בעורקים, שוצפות עם הדם, מתנפצות על הדפנות, מתפרצות בשטף, מחוללות בין הקרומים, מחלחלות אל הקורים, אל החלל התת-עכבישי. מסתחררות, מסחררות, משחררות אדרנלין, מציפות את עצב הראייה, גולשות החוצה בדמעות גדולות של דם, על השריון, על הכידון, על הידיים. ראש, ראש, ראש. הוא לא רואה בעיניים. כמעט כורע ונופל. רק כך הוא ייגאל. תופי הקרב קוצבים את צעדיו. חגור נדר וחרב, נושא מגן, לבוש שריון, יפתח יוצא לקראת סיחון. 

(הטקסט המקראי: שופטים יא)

כימים אחרים

(הטקסט המקראי: בראשית כט)

היא נשקפה בעד החלון, סרקה את הנחלה בעיניה היפות, הגאות. הארץ המבטיחה. היא התהלכה בה, לאורכה ולרחבה, יפת מראה וצעירה, ברגל של גבירה. בידה מקל רועים, סודר לצווארה, רוחות מדבר סותרות את שערה. צעד קל, רשרוש אצעדות, צלצול פעמי משכוכית עוד האוזן תקלוט. במחוזות ילדותי התארחה אישה אחת נכבדת, שאהבה להנחיל מילים. בסוף ארוחה הייתה שולחת את ידה, עדוית זהב אופיר וכתם פז, לכלי הקטן של ה-palillos, ובמקום קיסם הייתה שולפת ממנו מַחְצֵצָה. מארחיה האדיבים, שהגריסו בחצץ שיניהם במכון ללימודי היהדות בבואנוס-איירס ובאולפן בורוכוב בגבעתיים, היו משתאים בנימוס. ערב אחד, באחד משביליה הנידחים של שיחה, היא נתקלה במַשְׁכּוּכִית. משכוכית, כך נדמה לי שאמרה, זה הפעמון שתלוי לצווארה של החיה ההולכת בראש העדר. אהבתי את המילה הנדירה. ובעיקר אהבתי את הרעיון שיש שם לפעמון ההוא שלצוואר החיה ההולכת בראש העדר. לימים נתקלתי גם אני במשכוכית, אי שם לקראת סוף מ', באמצע המילון. בלי צוואר, ובעיקר בלי פעמון. ואף על פי כן ועד עצם היום, כשאני שומעת משכוכית אני רואה פעמון (ואחריו בא תיש, או איל, שאחריו כל העדר). פעמון פח פשוט. כמו זה שהיה תלוי לקישוט במרפסת. חלוד, קל משקל, דק זוג וענבל. 

הרועים אהבו אותה מרחוק. היו מחכים לעיניה, שישזפו אותם, גוללים את האבן, מגלים את כוחם. חושפים שרירים, פוערים למולה באר מים קרים. היא קרבה לאיטה, כמדי יום. מביטה לעברם מהגבעה, סופרת עדרים. שלושה. עוד לא נאספו שמה כולם. מתיישבת בצל, מתחייכת. הצאן מתפזרות סביבה, מלחכות לאט, נינוחות כמותה. עוד לא עת האסף. הכול שקט. היא לא מחללת להן. החליל מעוות את הפנים.  שולחת יד ללטף. למטה, בגיא, הרועים אינם שועים אל הזר. "ידענו.. שלום..", מגרדים ממילותיו את מעט המענה, מגרשים זבוב טורדני. עיניהם נעוצות בגבעות, לראות מאין תבוא. "והנה רחל בתו באה עם הצאן". כעדר עיזים גולשות המילים מארובות העין אל הפה, לא עוצרות באף להריח תחרות. שיניים, שפתיים, מדבר - מתפרצות החוצה, לומר את אשר גודש את הלב.

אחר-כך חיכה לה גם הוא. שבע שנים. ועוד שבע עבד בה. והביט בצאן, ותיעד המלטות. שקד ולמד. וחיכה ללבן, בגלל הלילה ההוא, על בוקרו השחור, בשעת התמורה שעל גבול האור. החושך מלך אז בממשלת הלילה, כהה ומוחלט ועמוק. נורא הודו, כבדה ידו, זיו כוכביו כבה. הלילות שלנו אחרים, מוארים. צבי הים הקטנים בוקעים מתוך החול. צו אחד להם בלבם הזעיר, צו לצו קו לקו, ללכת אל עבר קרעי האור שהירח זורה על הגלים לנחותם הדרך. ובדרכם קוראים להם חופי הפלא, כוזבים באורות. וילכו ויבשו ונשבָּרו, ונוקשו ונלכָּדו. ויתעו ונתעו בשיני שועלים. השחר, ורוד אצבעות, חיוור ודוקר וקר, הפציע, והנה הִוא לא היא. ומי שהיא זו שהיא לא הביטה בו בעיניים רכות. ויחרד יעקב חרדה גדולה עד מאוד. 

ועכשיו, משנאספו חרפותיהם סוף-סוף, הם עומדים לעזוב. היא יושבת וסורקת את הנחלה שלה בעיניים ריקות. שערה קלוע, מהודק, שפתיה חשוקות, סדוקות מרוחות המדבר. מביטה. מבקשת למלא את העיניים בדמותה, במה שהייתה. מביטה אל הגבעות, לראות אותה יורדת מהן בצעד קל, כל שדה ארם פרוש לרגליה, פתוח. מטה אוזן. הכול שקט. אבל עוד לא עת האסף, עוד לא עת האסף. והרי עוד שמורים ברגליה זיכרונות. הנה היא מוקפת נחלים ומערות, ונערים, ונערות, ושיכר תאנים ושירים ומדורות, וחידות שרק היא ידעה לפתור. וזריחות ארגמן וצרחות נשרים ורוחות מייללות במישורים ושמשות מתנפצות על פסגות ההרים. ועכשיו - איש לאוהליו. וריח פרי נרקב. והיא, הפנים שהֵגֵלּוּ אלפי אבנים, נמכרת, נעקרת, נאספת, נישאת על הגמל עם בניו ועם נשיו. בורחת כגנב. 

היא תיקח את התרפים. דוממים הם ישבו שם כל השנים, בבית ילדותה, ליוו אותה במבטם. היא תיקח אותם איתה, והיא תביט בעיניהם האטומות ותראה בהן את עברה, ואת העתיד שהיה לה בו, ותדע: רק אשר אבד לה - קניינה לעד. ותצא נפשה. ותמת רחל ותיקבר בדרך.