ראש ולענה

הוא היה מתקרב אליהם בחשש, אחרי שישב וחשב זמן רב מה לומר, ומצא משהו שנון, או המציא איזה משחק נהדר להציע להם, משחק שכמותו לא שיחקו מעולם, והם בטוח יתלהבו ולא יוכלו שלא לשתף אותו כי זה המשחק שלו ורק הוא יודע את החוקים בכל שלב, כי הוא, כמו שאבא אומר עליו, חכם ומחושב ורואה קדימה. וקורץ ומוסיף "ממזר כמו אימא". וכבר מרחוק הוא היה שומע אותם שוב קוראים לעברו הנה בא הבן של הזונה הבן של הזונה. ושוב הם מתלהטים, ואומרים על אימא שלו דברים, ומתחילים לעשות תנועות משונות עם הרגליים, כמו מין ריקוד, ועם הידיים, כמו לישה, וצוחקים כולם, חושפים שיניים רֹעות, ומגרשים אותו, ושוב נהיה לו גוש כזה בגרון, שקשה לבלוע רוק, ורגע לפני שבורחות לו הדמעות הוא בורח מפניהם הרעות והולך לחורשה שמאחורי הבית, ושם הוא שוב מנצח את כל הרעים, האחים שלו, וגם סתם אחרים, ושוחט אותם בחרב העץ הקטנה, ונועץ בהם כידון, כיד הדמיון השלוחה.

כשבגרו כולם ונהיו בני אדם, הם אמרו לו שאין לו מקום שם. שהוא לא ינחל איתם. כי הוא בן אשה אחרת. והוא ברח מפניהם, שוב, רגע לפני הדמעות הקטנות מפעם. וישב בארץ טוב. ושם התלקטו אליו אנשים. קשים, מרי נפש, שפלי רוח, נידחים. התקבצו סביבו. הוא ידע לדבר, הממזר. כשהוא פתח את הפה הם השתתקו. אין פוצה פה ומצפצף. הוא לימד אותם מרות. והם לימדו אותו לירוק, ולירות, וליירט את העלבון, ולאחוז נכון בכידון, ולא לברוח אלא לשלוח יד לחרב.

הוא היה מוקף. קולות האנשים מילאו אותו וגברו על הזמזום ההוא שקבע את מעונו עמוק בתוך אוזנו, ענה בו, עינה אותו. קול ענות. טיטוס, שלפי מקורות זרים היה חמדת האנושות, אהבה בתענוגים, היה שליט טוב לעמו. חז"ל העלו בחוטמו את היתוש, בריה קלה, שכניסה יש לה ואין לה יציאה. והיתוש הלך וגדל, גדל והתהלך בתוך ראשו, מתפלש בדמו החם. שבע שנים אבד בו. במשק כנפיו השמיע לו את שמה, במסלולו שרטט לו את פניה, העלה את דמותה, עומדת יחפה על חופו המזרחי של הים שלהם, אהובת הלגאט, אחות המלך, חוטר מגזע מלכים גדולים, גאה ואמיצה. מוקעת כפרוצה. הכלבים נבחו, והשיירה עברה על פניו האפורות, מהארמון לנמל, נושאת אותה באפיריון ממנו אל הלבנון. דמו הצטנן, היתוש שלו מת, ומעט אחריו גם הוא. 

העברתי פעם רפראט על אגריפס השני, אחי אחות המלך. הכנתי שקפים עם מפות. הייתי אחרי עקירה כירורגית, ואת מפת התרחבות ממלכתו של אגריפס עד טרכון אפשר היה להקרין לי על הלסת. ככה, א-סימטרית, עמדתי ולעסתי אוויר כמעט תשעים דקות - אגריפס, יוספוס, היחס למלכי חסות. ואף לא מילה אחת על מיטתו שלטיטוס, שתוכה רצוף אהבה מברניקי בת ירושלים.  

כבר מרחוק הוא ראה את הזקנים. באו לקחת אותו מארץ טוב, את הבן של הזונה הבן של הזונה. מתוך מבוכי האוזן יצאו הדמעות הקטנות בדרכן לעיניים. הוא הידק את כף ידו על הקת ואימץ את עצמו לשמוע קצין, לראות ראש. כי הוא איש כזה עכשיו, גיבור חיל, עם כריזמה. אנשים מתלקטים סביבו. הוא חכם ומחושב ורואה קדימה. והוא כבר לא הבן של האימא. "אם משיבים אתם אותי להילחם בבני עמון ונתן יהוה אותם לפני - אנכי אהיה לכם לראש", התנה להם, ולו.

עם יד על הקת הוא הלך עם האנשים ששנאו אותו, שגירשו אותו. הלך נרגש, נישא, בראש מורם, אל המצפה, על כל העם. רקותיו תופי קרב, הדופק הולם ודופקות המילים. ראש, ראש, ראש. רצות בעורקים, שוצפות עם הדם, מתנפצות על הדפנות, מתפרצות בשטף, מחוללות בין הקרומים, מחלחלות אל הקורים, אל החלל התת-עכבישי. מסתחררות, מסחררות, משחררות אדרנלין, מציפות את עצב הראייה, גולשות החוצה בדמעות גדולות של דם, על השריון, על הכידון, על הידיים. ראש, ראש, ראש. הוא לא רואה בעיניים. כמעט כורע ונופל. רק כך הוא ייגאל. תופי הקרב קוצבים את צעדיו. חגור נדר וחרב, נושא מגן, לבוש שריון, יפתח יוצא לקראת סיחון. 

(הטקסט המקראי: שופטים יא)