שלוש פעמים הקיף אגם הצער את כדור הארץ. ומה היה בו בבוקר הזה, בלילו, באתמולו. ומה היה בו, בגלגל השמש הרע, שחדר מר ונמהר אל חדרה והיכה אותה ככה, בסנוורים. מה יום מיומיים, מה חודש מחודשיים, שלושה. גבול הבית סף, גבול היאור גדה, גבול היכולת חידה. היה יאוש, היא מזכירה לעצמה עכשיו, ופחד תמיד. הצטבר, התמצק, ונטף לאיטו. כמו זפת. לא יכלה עוד לשאתו. כל בכי, קול צחוק, עצבים מרוטים. שכנים, מבטים. ששש... שה, ילד מהוסה. ילד בלי שם, משלא קוראים לו. והיא שם, מקרוב, על ערשו, לדעה מה יעשה. מרחק שליחת יד. אצבעה יוצאת אל שפתיו, להכביד לו על פיו. הילד טוב. היד מטפסת על לחיו, מלטפת את המצח. הלב שלה נחמץ. לא יזחל בחול, לא ירוץ בחצר. ילד חיוור. כשהוא בוכה אחיו מצטהלים, מצטעקים, משתוללים, שוברים כלים, והיא מאמצת אותו אליה ומשקיטה, ומשתיקה. ששש... שה, ילד. ילד טוב. הוא כבר מביט בה, יודע, רעב לעיניה, עוקב אחריה עד קצה יכולתו. והיא נעלמת לו, וקורסת ומתרסקת ונערמת לצד החרסים בפינת החדר.
כי פרעה ציווה לכל עמו לאמור אגן, ירך, יאור. חמש מילים, מאות חיים, אל המים, אל המוות, בתנועה אחת חדה ויחידה. כמו שָׁלָך שעט על דג. צולל בזווית תלולה. יחיד בסוגו, השלך. "הטפרים ארוכים, חזקים וכפופים מאוד. נוצות הגוף קצרות וקשיחות. הכנף ארוכה ומחודדת. הזנב קצר ורבוע". כך. שירה מסתתרת בסבך ה"מדריך מצולם לציפורים בישראל לפי מקומות חיוּת". אחר-כך שקט. רק גלים קטנים, טבעות טבעות. ועל גדות הנהר צועד אפיס הפר, ועיניו הטובות עצובות.
היא זוכרת, ברור, היה פחד, היה יאוש. אבל הם זרים לה עכשיו, וגם היא, נהיית לה לזרא. בשדיים כואבים ועיניים כבויות היא יושבת על הסף. אצבעות רגליה חופרות בחול, צרות בו הרים וגבעות, עורמות, מנערות. עוד יום. הרי שלשום, ואתמול... ואם אתמול אז היום, אז עוד יום, ועוד, ועד בכלל. החול, שרגליה חותרות בו, שכל משב רוח משנה את פניו, נראה לה יציב עכשיו. ב"אוסטרליץ", בהתחלה, נראה היה לי שאין עלילה. ז'אק אוסטרליץ דיבר על תחנות רכבת, ומהן יצא ובא לביצורים. דבריו על הביצורים מקיפים, ארוכים כחפיר, סובבים אותו, את ז'אק הקטן, מרכזם של מעגלים קונצנטריים המתפשטים עוד ועד נקודת המוצא. הוא מרצה במכון לתולדות האמנות בלונדון. "מאחר שעם אוסטרליץ לא היה אפשר להחליף דברים אישיים, ומאחר שאיש מאיתנו לא ידע אפוא מנין בא חברו, דיברנו זה עם זה [. . .] רק בצרפתית, אני בגולמניות מבישה ואוסטרליץ, לעומת זה, בצורה מושלמת כל כך, שזמן רב חשבתי שהוא צרפתי. כשעברנו לדבר זה עם זה באנגלית [. . .], נגע ללבי בעת ההיא באורח משונה מאוד אי-הביטחון שהתגלה אז אצל אוסטרליץ". לי התגלה אז שיש עלילה.
השעות נוקפות. היא מביטה אל האופק, אולי תופיע בתה. גלגל השמש מסמא אותה במסעו אל ארץ המתים. הידיים רועדות לה, העיניים נופלות על הקערה. קערת פח רקועה. משחה שחומה, דביקה, על דופנותיה סביב. מקל חבוש פצלות קנה וסנסני תמר, ראשו מרוח בחמר, רבוב בפירורי עפר. סחבה מטונפת, קמוטה. כמו קורמורן קטן. וריח רע, ריח תבערה שחורה. תהום רובצת פעורה בינה לבין הקערה. היא מביטה בתיעוב בקווי המתאר שהותירה באוויר האישה שכרעה עליה והתקינה תיבה. ומה לה ולה, חוץ מגוף. מרחה ומשחה וכפרה, בתנועות רחבות, על גלי הצלעות, שור הולך הלוך ושוב. לא נח, לא נגח, לא נידח, לא נופל בדרך. "ותקח לו תבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת, ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור".
הגומא מכיר את הנהר, היא חשבה, ולקחה את התיבה. באביב ימיו גמא את מימיו, והוא ינחנו אל מי מנוחות. החמר צף ועלה מבטן האדמה, היא אמרה אז לעצמה, בקע בארות בארות, ובא באורחות סוחר, למוד דרכים ומיני פורענויות, והוא ירחיק רוחות רעות ויעלה ארוכה לגוף, אם יישרט בקנה ובסוף. הזפת סמיכה וחמה, מוצקה ורכה, והוא יישן בחיקה. והסוף יתאסף, יסתעף, יסתבך, יסוכך. נאמן לרוח יגלה סודו. והרוח תעבור ותישוב ותפער ותחשוף את התיבה לנתיב מבטו החומל של פלוני, שם על שפת היאור.
ועכשיו, מה עכשיו, גמא, בקע, חמה, בא לה להקיא מעצמה. מה היא רצה, מה בער. מכת ריח זפת וחמר. ומי חמרמרוּת מעיים שפוכים על המפתן. גלגל השמש השוקע עוקב אחר עיניה. לחיה מתחתרת בחול. והנה, תן תועה עולה מן היאור, רע מראה, שואף רוח, חושף שיניים, חולץ את שדה, תולשו בניביו, וסב על עקביו להיניק את גוריו, בסוף על שפת היאור.
(הטקסט המקראי: שמות ב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה