(הטקסט המקראי: בראשית יז)
הוא אפילו לא מצמץ כשהוא חתך אותו. שעה לפני כן הוא יצא מהאוהל. ילידי ביתו שקועים בעיסוקיהם, מאכילים את הבקר, מעזקים חלקה. חלף על פניהם בחפזה, לא רואה איש, לא משיב ברכה. עיניו החומות אטומות, נעוצות באדמה, מחפשות בולבוס. אינספור פעמים במאת שנות חייו הוא נתקל בכזה, וחלף על פניו, ודווקא עכשיו, כשצריך, כשדחוף. אפילו גרעין מפוצח. בסוף מצא. בולבוס צור משובח. אלוהים הראה לו, אין זאת אלא. הוא ניקה אותו מקליפתו וביקע אותו. נתנו בין ברכיו ובאזמל עץ התיז ממנו נתזים. העביר אצבע, חרץ בבשרו, היה מרוצה. הצור תמים פעלו. עבר במכלאות הצאן לקחת עבותים.
הילד היה מבועת. בכה, ניסה לשחרר את הידיים. והוא, שותק וחזק, הצמיד אותו אל משטח האבן הקר. שני נערים, המומים, הלומים, אחזו בכתפיו ורגליו. הוא שלח את ידו ולקח את הנתז. הילד השתתק, מהופנט. חלק, מבריק, דק. כמעט שקוף. לא עצם, לא קרן, לא אבן, לא חרס. פלא. הוא רצה לגעת, לשלוח יד בחלמיש. כל-כך חלק, ודק, וחד. פתאום הקיץ, התנער. היד נשלחת אליו. עצם את עיניו וניסה לצמצם את עצמו.
הוא אהב את בנו, את יחידו. שמח בו, אפילו שהוא לא משרי. היה עוקף את המבט שלה, הרע. עין צרה של אישה עקרה. בנוכחותה השתדל לא להיות לו לאב. ידע שכואב לה. נתן בידיה את השפחה. "עשי לה הטוב בעיניך", אמר. כשהיא לא ראתה היה משחק איתו. סיפר לו על אור. על דייגים שפרשו רשתות על הפרת, על הגדיד הגדול באוּלוּלוּ. עול השנים נשכח ממנו בספרו. הילד היה שומע ושואל, עיניו הגדולות, עיני פרא אדם, נפערות, מפליגות על נהרות, שולות אלים ועלילות. היו רוקמים יחד אגדות על ימי אַמְרָפֶל, על ארבעת מלכי המזרח, שעלו עם צבאם, משִׁנְעָר, מעֵילָם, וירדו למקום הנמוך בעולם, והיכו את רְפָאִים בעַשׁתרות קרניים, והיכו את האֵימים בשָׁווה קריתיים. הָם, חוֹרי, אֱמוֹרי, עמלק, עמורה, סדום, שׂידים, נסיכה וגמד. גוֹים וצְבוֹים, שׂעירים ואֵילים שׂרים עד אור בוקר, דוקרים יד ביד. שוק על ירך ואם על בנים, שֶׁמְאֵבֶר, שִׁנְאָב ובִרְשַׁע, בארות בארות חמרים חמרים אלף איש ואלפיים אישה. ויבוא הפליט ויגד לאברם כל דברי ימי בלע ולוט, וירֶק אז האב את בנו האהוב, וירדפו עד דן, וידושו עד דק. ובשוך הקרבות יתבונן בו האב, וישמח בקרבו, ויצחק.
כך היו רוכבים השניים, עוברים מדברות וימים, מהירים כנמרים, קלים כנשרים. אחרי שכבשו ממלכות היה מלמד אותו מלאכות. לימד אותו לקלוע סל, להבריך גמל. לקשור שרוך נעל, שלא ייפול במרוצתו. לנעוץ יתד, בזהירות עם המקבת על האצבעות שלו הקטנות. לימד אותו להבחין בין תור הצווארון לבין צוצלת. ולבתר. צריך לדעת לבתר, אמר, ונזכר, והביט בזרעו המוזר בעיני אשתו.
וכשהוא לא היה שם עמו, למלא את עולמו, היה אברם נושא את עיניו ורואה את עשתרות צאנו ואת שגר אלפיו, רואה את הברכה באסמיו. שומע את המשק שוקק. שומע וחושק שיניים. מקנת כספו וזהבו מחול ימים תכבד. ילידי ביתו רבים מאוד, והוא הוליד אחד. עוד מעט בן מאה. הולך שולל. גרגר בראש אמיר. ביום ההוא ישעה אברם אל עושהו, עיניו את שדי תראינה. ברכות שדיים ורחם, אל מלא מילים. נאום שפורט על כל נימיו. ויפול אברם על פניו. דבר דבור, על ברית ועל ריבוי, בהכפלות, בחזרות, פריון וזרע ודורות, המון גוים במאוד מאוד. לשון חלקות, לשון רבים להטות. "זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ... ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני ובינכם". והיה שמך לגיון, כי אתה אתם, יחיד שהוא המון. חד וחלק, חורץ ונחרץ, חרש ועיוור ואילם, הוא חתך את עורו, גרע בשר מבשרו, כאשר דיבר איתו אלוהים. ויתהלך לפניו ויהיה תמים, וילכו שניהם יחדיו.
