כימים אחרים

(הטקסט המקראי: בראשית כט)

היא נשקפה בעד החלון, סרקה את הנחלה בעיניה היפות, הגאות. הארץ המבטיחה. היא התהלכה בה, לאורכה ולרחבה, יפת מראה וצעירה, ברגל של גבירה. בידה מקל רועים, סודר לצווארה, רוחות מדבר סותרות את שערה. צעד קל, רשרוש אצעדות, צלצול פעמי משכוכית עוד האוזן תקלוט. במחוזות ילדותי התארחה אישה אחת נכבדת, שאהבה להנחיל מילים. בסוף ארוחה הייתה שולחת את ידה, עדוית זהב אופיר וכתם פז, לכלי הקטן של ה-palillos, ובמקום קיסם הייתה שולפת ממנו מַחְצֵצָה. מארחיה האדיבים, שהגריסו בחצץ שיניהם במכון ללימודי היהדות בבואנוס-איירס ובאולפן בורוכוב בגבעתיים, היו משתאים בנימוס. ערב אחד, באחד משביליה הנידחים של שיחה, היא נתקלה במַשְׁכּוּכִית. משכוכית, כך נדמה לי שאמרה, זה הפעמון שתלוי לצווארה של החיה ההולכת בראש העדר. אהבתי את המילה הנדירה. ובעיקר אהבתי את הרעיון שיש שם לפעמון ההוא שלצוואר החיה ההולכת בראש העדר. לימים נתקלתי גם אני במשכוכית, אי שם לקראת סוף מ', באמצע המילון. בלי צוואר, ובעיקר בלי פעמון. ואף על פי כן ועד עצם היום, כשאני שומעת משכוכית אני רואה פעמון (ואחריו בא תיש, או איל, שאחריו כל העדר). פעמון פח פשוט. כמו זה שהיה תלוי לקישוט במרפסת. חלוד, קל משקל, דק זוג וענבל. 

הרועים אהבו אותה מרחוק. היו מחכים לעיניה, שישזפו אותם, גוללים את האבן, מגלים את כוחם. חושפים שרירים, פוערים למולה באר מים קרים. היא קרבה לאיטה, כמדי יום. מביטה לעברם מהגבעה, סופרת עדרים. שלושה. עוד לא נאספו שמה כולם. מתיישבת בצל, מתחייכת. הצאן מתפזרות סביבה, מלחכות לאט, נינוחות כמותה. עוד לא עת האסף. הכול שקט. היא לא מחללת להן. החליל מעוות את הפנים.  שולחת יד ללטף. למטה, בגיא, הרועים אינם שועים אל הזר. "ידענו.. שלום..", מגרדים ממילותיו את מעט המענה, מגרשים זבוב טורדני. עיניהם נעוצות בגבעות, לראות מאין תבוא. "והנה רחל בתו באה עם הצאן". כעדר עיזים גולשות המילים מארובות העין אל הפה, לא עוצרות באף להריח תחרות. שיניים, שפתיים, מדבר - מתפרצות החוצה, לומר את אשר גודש את הלב.

אחר-כך חיכה לה גם הוא. שבע שנים. ועוד שבע עבד בה. והביט בצאן, ותיעד המלטות. שקד ולמד. וחיכה ללבן, בגלל הלילה ההוא, על בוקרו השחור, בשעת התמורה שעל גבול האור. החושך מלך אז בממשלת הלילה, כהה ומוחלט ועמוק. נורא הודו, כבדה ידו, זיו כוכביו כבה. הלילות שלנו אחרים, מוארים. צבי הים הקטנים בוקעים מתוך החול. צו אחד להם בלבם הזעיר, צו לצו קו לקו, ללכת אל עבר קרעי האור שהירח זורה על הגלים לנחותם הדרך. ובדרכם קוראים להם חופי הפלא, כוזבים באורות. וילכו ויבשו ונשבָּרו, ונוקשו ונלכָּדו. ויתעו ונתעו בשיני שועלים. השחר, ורוד אצבעות, חיוור ודוקר וקר, הפציע, והנה הִוא לא היא. ומי שהיא זו שהיא לא הביטה בו בעיניים רכות. ויחרד יעקב חרדה גדולה עד מאוד. 

ועכשיו, משנאספו חרפותיהם סוף-סוף, הם עומדים לעזוב. היא יושבת וסורקת את הנחלה שלה בעיניים ריקות. שערה קלוע, מהודק, שפתיה חשוקות, סדוקות מרוחות המדבר. מביטה. מבקשת למלא את העיניים בדמותה, במה שהייתה. מביטה אל הגבעות, לראות אותה יורדת מהן בצעד קל, כל שדה ארם פרוש לרגליה, פתוח. מטה אוזן. הכול שקט. אבל עוד לא עת האסף, עוד לא עת האסף. והרי עוד שמורים ברגליה זיכרונות. הנה היא מוקפת נחלים ומערות, ונערים, ונערות, ושיכר תאנים ושירים ומדורות, וחידות שרק היא ידעה לפתור. וזריחות ארגמן וצרחות נשרים ורוחות מייללות במישורים ושמשות מתנפצות על פסגות ההרים. ועכשיו - איש לאוהליו. וריח פרי נרקב. והיא, הפנים שהֵגֵלּוּ אלפי אבנים, נמכרת, נעקרת, נאספת, נישאת על הגמל עם בניו ועם נשיו. בורחת כגנב. 

היא תיקח את התרפים. דוממים הם ישבו שם כל השנים, בבית ילדותה, ליוו אותה במבטם. היא תיקח אותם איתה, והיא תביט בעיניהם האטומות ותראה בהן את עברה, ואת העתיד שהיה לה בו, ותדע: רק אשר אבד לה - קניינה לעד. ותצא נפשה. ותמת רחל ותיקבר בדרך.