יום חמישי, 25 ביולי 2013

כי איש ארגתי לפצעי



(הטקסט המקראי: בראשית ד)

מסביב שתיקה. העולם נרקם לאיטו, קורם עור וגידים וילדים. ופתאום קם אדם ופונה לנשיו. שר להן, אליהן. והוא יודע - זה חדש. איש לא הפר עד כה את השתיקה האנושית של ימי בראשית. אז הוא מכריז, מבקש "שמען קולי.. האזנה אמרתי". כמעט מפציר, האיש הגביר, שלקח־לו שתי נשים, שהוליד ילדים שהולידו יישוב, תרבות, תעשייה, שהרג איש, שנקב לעצמו מחיר. הוא שר על הריגה, ועל אריגה. הוא לא ידע שהוא פורם כשהוא הרג. הוא משך קצה חוט והכול פתאום זז, התכווץ, התעוות. הכול קשור, הכול שזור, הוא גילה באיחור. 
כי הוא היה שם, בשדה, או ליד הנחל, ויאבק איש עימו (אז עוד איש, עוד לא ילד). והוא הרג אותו שם, את האיש, בידיו, או בגרזן ברזל יצוק, או ביתד חדה, ונשאר לבד. הוא לא יחזור עם האיש הזה לכפר. הוא יחזור בגפו לעדה וצילה ויבל ויובל ותובל קין ואחות תובל קין - נעמה, ולחברים. וכשהערב יֵרד מישהו יחכה לאיש שגופתו מוטלת בשדה, או ליד הנחל. יביט מן האשנב, יאמץ את עיניו, ולא יֵדע מדוע אחרו פעמיו. וקור יעבור בעצמיו, בחום הכבד של הלילה בלב הסהר הפורה. אבל עד עדה וצילה ויבל ויובל ותובל קין ואחות תובל קין - נעמה, והחמור הקטן בלעם, למך ילך בדרך לבד, חוט יחיד, מביט בידיו שהרגו אחד ושיכלו רבים, שפרמו. ובבדידותו, בדידות חיה פצועה, הוא ימציא את הפּנייה. 
הוא פונה אליהן בשמותיהן: עדה וצילה. שתי נשים, שני חוטים נפרדים. וכבר הוא מושך מן הפלך את החוט המשולש - "נשי למך". הוא ימשיך לטוות. "כי איש הרגתי לפצעי", הוא אומר, ומוסיף: "וילד לחבֻרתי". שר פלך מיומן. איש הוא איש, אדם ודי, חף מהיבט, ממטען, מעבר, מעתיד. יֶלֶד הוא איש, ארוג במסכת משפחתית. אסתר קל, בספרון מכתמים קטנטון שנקרא "מבית המרקחת הפרטי שלי", חקרה את הביתי ואת הפרטי ורקחה את השלה לשלי. אהבתי לקרוא בו כשהייתי ילדה. הוא נקנה לאחי, הספרון. לילד שאולי לא היה לו קל בקיבוץ, שלא הדהד עם כולם במקהלת קולות דקים אל מול המצוקים. "בתקווה שיהיה לך חג פסח שמח וּבכלל שתמיד יהיה לך שמח יחד עם כולנו שאוהבים אותך מאוד. כל המשפחה, פסח 1986". וכתוב שם, בספרון, מכתם שני, עמוד ראשון: "כדאי לזכור: לכל אחד, שאנחנו כועסים עליו, שונאים אותו, מחרפים אותו - יש אִמא אוהבת...". ואני, גוזל רך, זכרתי, והייתי מתאמנת לראות את אלה שלא אהבתי ברגעים ביתיים עם אימא שלהם. הנה הוא נכנס הביתה ואימא שלו שמחה לקראתו. בערב ניגשת ללטף ולומר לילה טוב, בבוקר עוטפת את הסנדוויץ', שוטפת תפוח, מקפלת מפית, קושרת היטב את השקית. אחר־הצהריים מחכה לו שיחזור מהחוג, שואלת איך היה, פורסת עוגה ומוזגת שתייה. יום־יום, מימים ימימה, מסביב לשעון, אימו עושה לו מעיל קטון. 
ולמך מבין עכשיו, בדרך הביתה. לא איש הוא הרג, אלא ילד. חלק מרקמה, מסכת כל המכאוב וכל האהבה. אז הוא שר לנשיו, פורט על הנול כעל נבל, עובר באצבעותיו על השתי ועל הערב, אורג את קורבנו, על קרוביו ואוהביו, עם עצמו, ואת עצמו עם נשותיו. כי הוא הביט סביב ולנגד עיניו נחשפה המסכת. אנשים שנודעים זה אל זה, ויולדים זה לזה, וקושרים את עצמם זה עם זה, במיתרי האוהל, שבין יריעותיו ייוועדו ויהיו לעדה. במיתרי הכינור, שאצבע של אחד תרעיד, וצליל ייווצר, ויעלה ויבוא באוזנו של אחר, וירעד לו עור התוף, וירעדו הפטיש והסדן והארכוף. הוא רואה את הקשרים, והוא מבין שהוא פרם, והוא מסיע את היתד ואת ההרג לתוך המסכת.



"אריג", תחריט, איווט ישכיל



2 תגובות:

  1. אמרתי לעצמי, ואמרתי גם לך, לא אכתוב יותר תגובות. כי בלי חברים וחברות נוספים הדיאלוג מצומצם מדי ולכן קצת עקר. אבל לא התאפקתי. כי זה כל כך יפה הפעם. נכון, לא רק הפעם אבל הפעם שבעתיים, שבעים ושבעה.

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק