יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה

(הטקסט המקראי: בראשית כז)

הוא ישב בעיוורונו ושמע את הזִקנה מזדחלת מתחת לדלת, כמדי בוקר. בדרכה אליו היא בולעת קולות אחרים - כרסום היקרונית ברגלי הכיסאות, חריקת מראשות מיטתו בתנועתו. היא קרבה ובאה ועוטפת אותו, ועולה בחלונות עיניו, ומחלחלת אליו. הוא מריח אותה מעורו, מרגיש אותה בבשרו. קשה לקום. הרגליים, האגן. יושב באוהל, בחושך, הוא קורא אליו את המרחב, את בנו האהוב עשו, איש השדה, האיש העושה, הצועד, הצד, להסניף ממנו סם חיים. אמהוי צגה-מרים גברו, כך קראתי הבוקר, התקשרה יום אחד ממעונה במנזר האתיופי בירושלים לשני מכרים, מוזיקאים, ואמרה להם כך, בערך: "בת תשעים שנה אנכי היום. לא ידעתי יום מותי, אם אשמע עוד בקול פסנתרין, סומפניה וכל זני זמרא. בקרוב אמשיך לעולם הבא, ואני רוצה להספיק להוציא ספר תווים עם היצירות שלי." נשאו את כליה ואת כל תוויה ויצאו ועשו לה כאשר אהבה.
"ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא...". עשו שלו, עשו הגבוה, היפה, רחב הכתפיים, חזהו כשל אכילס, קיבורותיו מסותתות מעמל, אמותיו עבות ושוקיו נחושת קלל - עשו שלו נגלה לו בקולו. ויצחק, ידיו מגששות באפלה, תופס את הצליל שעוד תלוי ביניהם, ונתלה בו, ונתלה איתו על הצוואר הרחב של עשו. הוא מריח מבגדיו את השדה, את החיות. חץ נשלח, חץ פתאום, ברור ושנון וחד. מפלח את המוח, מגיע עד האמיגדלה. ושוב השמש תעבור עליו והאור יעוור את עיניו, והוא מהלך בין הבארות והריבים, בין המקנה והקנאות, שותה יין פלישתי, קוצר מאה שערים. ב"סופת קרח" מייקי קארבר עומד מול חבריו לכיתה ומרצה במונטוניות:
Because of molecules we are connected to the outside world from our bodies. Like when you smell things, because when you smell a smell it's not really a smell, it's a part of the object that has come off of it, molecules.
לפעמים כשאני מריחה משהו אני נזכרת בהרצאה של מייקי, שגדל בתנאי קור אנושי, ומנדפת את המחשבה הזו. או לא. תלוי של מה הריח. 
"שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה", הוא אומר. הוא בעצם מצייר. תמונה קטנה של תלי וקשת וכתף מוקרנת על הרשתית, מבפנים. ולהרף עין הרשתית תמיר אותות עצביים לאור, ולרגע אחד העולם לא שחור. עשו יצוד לו צידה, עשו יעשה לו מטעמים כאשר אהב. ויביא לו, והוא יאכל בעור שיניו, בשארית כוחותיו, ירך שרירית של עז הרים. בשר ציד, כאשר עשה אביו פעם אחת, מאיל אחד. הוא ישאף את העשן מלוא ריאותיו, ויראה שוב סימני שפשוף של עבותים על הידיים. 
ועשו יצא, ועשו שב. מדרך רגלו קל וקולו דק. ויצחק שומע. לשמוע הוא יודע. הוא קולט את הטרֶמֶנדוֹ ב"אנכי עשו בכרך", את הסטרֶטוֹ בהמשך. והוא מבקש למשש. אצבעותיו, למודות שדות ובארות ומקנה בקר וצאן ואישה וילדים ועיוורון, מתעכבות. כן, הצלי רך היום מאוד. 
"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו". הוא מחבק עכשיו את בנו עשו, ממלא את נפשו בברכה שכבר ספגו בגדיו.




3 תגובות:

  1. וואו, זה יפהפה, מיוחד במינו.
    היתכן שדווקא בשר הציד הוציא ממך את המיטב :-)
    ואני יש לי עניין עם ריחות בזמן האחרון. האם זו אינדיקציה לזקנה המזדחלת לקראתי?
    והאם זה אומר שגם אני, כמו יצחק, אחיה עוד שנים ארוכות, כמעט כמחצית חיי? הוא הרי חי 80 שנה נוספות אחרי שכבר היה על ערש דווי - עיוור, פסיבי, ונתון למניפולציות של בנו ושל אשתו.
    אבל אצלי חוש הריח התחדד לא על חשבון הראיה אלא דווקא על חשבון השמיעה. נראה שלא אהיה נתונה למניפולציות ...

    השבמחק
  2. לא כאלה, שמבוססות על עיוורון. יש אחרות, אל תאבדי תקווה!

    (ולכי תדעי אם הוא לא ככה כל ערב - עיוור, פאסיבי ונתון.. - זכה לכירה גדולה, באותו ניגון של "זקנתי לא ידעתי יום מותי". מאה שנה תיזז אותם. בגלל זה יעקב ברח, הוא ידע מה מצפה לו..:-)

    השבמחק
  3. גם אני חושבת פעמים רבות על המולקולות של הריח... כאילו (לא כאילו, בעצם, ליטרלית) חלק מהדבר נכנס לתוכי. ואז, בנשיפה, חלק גם יוצא החוצה בחזרה. זו מחשבה מוזרה על הניפרדות וחוסר הניפרדות שלנו מהעולם.
    דנה

    השבמחק